שאלה
שלום לרב.
בהקדמת פרק חלק הרמב"ם מונה את חמשת הכתות ביחס לתכלית קיום המצוות לה יזכה האדם ושמתי לב לשינויים בולטים בתארו כל אחת מהסיעות ורציתי לדעת מה משמעותם ופירושם.
לגבי הכת הראשונה, שמקורה רק בדברי חכמים כביכול, הרמב"ם נוקט לשון אמונה וכך גם חוזר ואומר שתביא ראיות על זאת האמונה.
לעומת זאת על הכת הרביעית, שהיא ההפכית לראשונה לכאורה, כיוון שמקורה רק בפסוקים כביכול ובה הוא נוקט רק לשון מחשבה וחוזר על כך ביחס לראיותיה, לעומת שני הכתות האמצעיות כשבשניה הוא נוקט לשון "תאמין ותחשוב" יחד ובשלישית רק "תחשוב" ובשניהן רק פעם אחת, בתחילה, וללא חזרה על כך ביחס לראיות, בניגוד לראשונה ולאחרונה, כפי שכתבתי.
האם זה נכון לזהות את ביטוי ה"אמונה" ביחס להסתמכות על דברי חכמים, לעומת "מחשבה" ביחס להסתמכות על פסוקי התנ"ך, כפי שעשיתי?
אולי זה שייך לכך שאמונה שייכת יותר בתושב"ע ובדברי חכמים, "אמונת חכמים", וכפי שהמהר"ל מזכיר הרבה שדברי חכמים הם מצד האמונה והקבלה, לעומת המחשבה שיותר שייכת בדברים הברורים והידועים לכל, שנכתבו בכתב ולא הועברו בצורה של מסורת בע"פ?
ובכל מקרה מה משמעות שינויים אלו ומה הביאור בדברי הרמב"ם הללו?
תודה רבה,
מאיר.
תשובה
בס"ד
שלום רב,
הקדמות הרמב"ם (שהם חלק מפרוש המשנה) נכתבו במקור בערבית. אצלי מצוי תרגום שלא מזכיר 'אמונה' ו-'מחשבה' אלא 'סברא' ו-'מחשבה'.
מכל מקום לא נראה כדעתך, שהיסוד לשימוש במושגים השונים הוא המקור שעליו מסתמכת כל כת (מקרא או חז"ל) מפני שהרמב"ם ממילא סבור שכולם(!) טועים.
לדעת הרמב"ם השכר האחרון כל כולו אך ורק רוחני! "הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא להגיע אל החברה העליונה (=המלאכים) הזאת, ולהיות בכבוד הזה ובמעלה הנזכרת, וקיום הנפש כמו שביארנו עד אין סוף בקיום הבורא יתברך שהוא סיבת קיומה, לפי שהשיגה אותו כמו שנתבאר בפילוסופים הראשונים, וזה הוא הטוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו ואין תענוג שידמה לו כי איך ידמה התמיד אשר אין לו סוף וקץ בדבר הנפסק, וזה שאמר (קידושין לט, חולין קמב.) למען ייטב לך והארכת ימים לעולם שכולו ארוך... וכבר ביאר הנביא ע"ה שהעולם הבא אינו מושג בחושים הגופניים וזהו שנאמר עין לא ראתה אלהים זולתך".
בדיון על הכתות הללו, נראה שהרמב"ם נוקט תחילה לשון 'סברה' (או 'אמונה' בתרגום שלך) מכיוון שאלו דברים פחות הגיוניים, כלומר לדברי הכת הראשונה אין בכלל בסיס הגיוני. אח"כ נוקט לשון סברה ומחשבה כדי לומר שיש לדברי הכת השניה טיפה יותר הגיון.
בכת השלישית והרביעית נוקט הרמב"ם לשון מחשבה מפני שלדברים שלהם יש יותר הגיון - אם כי גם אתם הוא לא מסכים.
בהמשך ההקדמות מסביר הרמב"ם שיש פסוקים ואף מאמרי חז"ל שנאמרו מצד ה"לא - לשמה" כדי לעודד את המתחילים ללכת בדרך האמת. ועל כך מסתמכות הכתות הללו גם הרביעית והחמישית.
אבל האמת היא שיש לעבוד את ד' לשמה - מאהבה ולא לבקש כל גמול, הגמול הוא עצם ההתעלות הרוחנית שהמאמין זוכה לה מתוך הליכתו בדרך ד'.