המשך-יחודיות והליכה על התהום

ב"ה


שלומות,

קראתי דברייך בעיון רב.

א. אני לא חושב שאין להפתח ולראות דברים כאלה ואחרים. אבל, השאלה היא האיזון הנכון ומהם הכוחות והמטענים שאיתם אתה מגיע להתמודדות מעין זו.
בהלכות שבת, אחת ההלכות המסובכות הם הלכות בורר. צריך לדעת להפריד בין אוכל לפסולת. ההגדרה של מהו "אוכל" ומהו "פסולת" היא סובייקטיבית. היא משתנה עם הזמן. צריך להזהר לא לטעות ולחשוב על הפסולת שהיא האוכל. זו חכמה גדולה. צריך להתכונן אליה. אי אפשר להגיע אליה מבלי לעבור נתיבים רבים ומגוונים.
על רבי מאיר מסןפר שכנפטר יצאה בת קול ואמרה שהוא מזומן לחיי העולם הבא. מדוע? מפני שרביםן חשבו שייענש על זה שלמד תורה מ"אחר", היינו מהצד הלא נכון של המציאות, ממקור השלילה. יצאה בת קול ואמרה שרבי מאיר מזומן לחיי העולם הבא. מדוע? זרק את הקליפה ואכל את התוך. היה לו את הכוח להבחין בין עיקר לטפל.
זה כוח מיוחד וממעותי. להפריד בין עיקר לטפל.
אבל, לא כולם יודעים להקפיד על כך. הרבה נכשלים בכך, בעיקר לאור העובדה שהם מרגישים שהם שולטים במצב.
אם אתה נמצא בחברתם של אנשים שעושים מעשים שאתה לא מסכים איתם, גם אם אתה מקפיד - ומצליח, גם אם לא "נפלת" - עדיין קיימת בעיה נוספת: אתה מאבד את הרגישות, את הזעזוע הפנימי מפני הרע והנורא. לבך הופך גס בכך ואתה אפילו מתחיל להשמיע משפטים שיש בהם מעין לגיטמציה כגון:"כל אחד יעשה מה שהוא מבין", "זכותו של כל אחד לעשות מה שהוא מבין", "מי אני שאומר לו מה לעשות", "צריך ללמוד להבחין בין התכונות השליליות של החבר'ה לבין הטוב שיש בהם".
כך, נוצרת מציאות בה החברה מקרבת אל תוכה גורמים שאין היא "מסכימה" איתם אבל היא המאפשרת להם להתפתח.
אז מה אם את לא מעשנת נרגילה. מבחינתם, זה לא מפריע לך ואולי את אפילו נותנת לכך לגיטמציה.
אם לא הייתי נפגש בעשרות בני נוער שחייהם נהרסו או שהגיעו אל סף התהום ונעצרו (אולי...) ברגע האחרון לא הייתי כותב לך כל זאת. כל אחד התחיל מתוך בטחון מלא וסיים ב...
תהום - זה מקום שאם נופלים אליו, לא חוזרים!

לא ההתייחסות החברתית חשובה לי, חשובה לי האמת. אני מוכן לקבל כל אחד במו שהוא, כך נוהגים ביחס לילדים. אבל, אני לא מוכן לראות אנשים מסתכנים ומסכנים את חייהם. הגשמיים והרוחניים.

אני גם לא מקבל את האמירה הכוללת שלך כאילו כל אלה שתורמים עושים זאת רק בגלל שכולם עושים. יש בכך הוצאת לעז על הרבים ואולע קורטוב של יהירות ואולי איזה רצון לתרץ את עצמך. עכשיו. הזמן לבחון את עצמך. מבפנים. את עסוקה בלתת או עסוקה בעצמך? מה המוקד המרכזי של חייך? כל השאר לא חשוב.
בכלל, אל תעסקי בשאלה מה אחרים חושבים על החברה שאיתה את מסתובבת, על מקומות הבילוי, על צורת הלבוש. בעיקר - מה החברה חושבת עלייך.
לי יש שאלה פשוטה יותר.
עצרי לרגע, נשמי נשימה ארוכה, נקי את כל הדעות הקדומות, את הכעסים, את התחושה שלא/כן מתייחסים אלייך, כן/לא מכירים בכישורייך וכו' וכו'. עזבי הכל. התנקי. ברגע של אמת:
א ת מרוצה מעצמך? ל ך טוב עם כל זה?

בברכה וביקר,

שי