המצילים?

שאלה

טור זה לקוח מאחד העיתונים:

מספרים על אדם שביתו הוצף בשיטפון, והכבאים באו לחלצו. "לא תודה", השיב להם, "אני מאמין בבורא עולם. הוא יציל אותי". כשהוסיפו המים לעלות, שוגר אליו צוות חילוץ בסירת גומי. האיש עמד בסירובו. "כל חיי האמנתי באל, והוא יציל אותי גם מן הצרה הזו", התעקש. נהרות המים התעצמו, הבית הוצף והאיש טיפס על הגג. המחלצים שיגרו מסוק, אבל האיש סירב גם הפעם. "רק האל יושיע אותי".

כעבור דקות נסחף האיש מן הגג אל מותו. כשעלה השמימה, הטיח בזעם ביושב במרומים: "כל חיי האמנתי בך בכל לבי, וברגע הקשה ביותר אכזבת אותי". השיב לו בורא העולם: "אתה מתלונן? קודם שלחתי לך צוות חילוץ, וסירבת לצאת. אז ארגנתי סירת גומי - ולא זזת. לא ויתרתי: ארגנתי מסוק ושיגרתי אותו במיוחד בשבילך - אבל גם אז אטמת את אוזניך".

אז אולי אריק שרון הוא הכבאי, יונתן בשיא השיט את סירת ההצלה, ודן הראל הוא המחלץ האחרון? והקדוש ברוך הוא מתבונן מלמעלה בדמעות, לא בגלל הטלאים הצהובים, אלא בגלל עקשנותם של המתנחלים, שאינם מבינים את המסר שהוא מבקש להעביר אליהם: הגיע הזמן לזוז. מי יודע.

העין החילונית מתקשה לעכל את המראות והקולות מגוש קטיף. בעיקר את האמונה שיתחולל איזה נס, ויד נעלמה תישלח ממרומים ברגע האחרון ותמנע את הגזירה. מי יוכל להבינם? כשהכוחות נערכו לפינוי, הם יצקו גג חדש, שתלו עגבניות. כשמינהלת ההתנתקות ניסתה נואשות למצוא להם פתרונות, הם אמרו לעצמם ולעולם: אנחנו נשארים.

האמונה גררה את ההדחקה

איזו אמא יכולה לשבת בשקט כזה, כשאיננה יודעת לאיזה בית ספר ילכו חצי תריסר ילדיה בכ"ז באב (מה שמכונה אצלנו 1 בספטמבר)? אבל לא אצלם. האמונה גררה את ההדחקה, וההדחקה גררה את ההתנתקות. לא מעזה, מן המציאות. ממחיר השליטה ברצועה, וגם מן החברה הישראלית שברובה כבר התפכחה מזמן מחלום ההתנחלויות ברצועה, ולא רק שם.

המתבונן החילוני למהדרין יכול להעריך את עוצמתה של האמונה הדתית, אבל לתהות על הכיוון שהיא מובילה אותנו. האלוהים של המתנחלים משדר אליהם רק בתדר אחר, שמחבר את האמונה הדתית העמוקה עם פוליטיקה קיצונית, שמתעקשת לא לוותר על אף שעל. להתחפר עמוקות בלב לבה של עזה הצפופה, העוינת, להעצים את החיכוך. כאילו ללא נצרים אין תקומה למדינת ישראל. כאילו בלי שא-נור תיחרב הציונות.

הציונות, צריך לזכור, היתה רוויית אמונה, אבל תמי

תשובה