היתר אכילה לפועל שעוסק באוכל

בס"ד
שלום רב,

לא צריך ללמוד משור, יש בתורה (דברים כג) פסוקים שמתירים אכילה לפועל העובד בכרם או בשדה:
(כה) כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן: ס
(כו) כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילת בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך: ס

בספר החינוך מתוארת המצווה כפי שהתושב"ע קובעת:
שנצטוינו להיות השכיר אוכל בשעת עבודה מהדבר אשר יעבוד בו כשיהיה הדבר ההוא דבר שגידולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו, ועל זה נאמר [דברים כ"ג, כ"ה], 'כי תבא בכרם רעך' וגו', ובא עליו הפירוש [בבא מציעא פ"ז ע"ב] שבשכיר הכתוב מדבר, וכן תרגם אונקלוס, ארי תתגר, וכן כתוב כמו כן [שם, כ"ו] כי תבא בקמת רעך וגו', ופירשו זכרונם לברכה בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים [שם] שמשני אלה הכתובים למדנו שהאדם אוכל במחובר בשעת גמר מלאכה, וביארו שם שלא יספיק לנו ללמוד מה שצריך מאחד מן הכתובים בלי האחר.
משרשי המצוה ללמד את בני ישראל להיות להם נפש יפה ורצון טוב, ומתוך כך תחול ברכת ה' עליהם. ובאמת שהדקדוק עם הפועל שלא יאכל באשר הוא עמל בעודו הוא עמל בדבר, וכל שכן כשהן עושין בגדולי הקרקע שהאדם שמח בו בברכת השם אשר נתן לו שיש הוראה בזה על הנבלה ועל המזג רע מאד, וכבר כתבתי כמה פעמים שהמארה והרעות ידבקו ברעים והטובות בטובים מין במינו.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה מה בין העושה בתלוש לעושה במחובר, שהעושה בתלוש אוכל עד שלא יגמור עבודתו ומשיגמור עבודתו אסור לו לאכול, והעושה במחובר כגון קוצר ובוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו כגון קוצר ובוצר אחר שימלא הסל, זהו דין תורה. אבל חכמים אמרו מפני השב אבידה לבעלים, כלומר כדי שלא יתבטלו ממלאכה, שיאכלו בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן. והמתבטל בשעת מלאכה ואוכל עובר בלאו, ועל זה נאמר 'וחרמש לא תניף' וגו' [...]. וכן מה שאמרו בענין זה [שם פ"ט ע"א] שהחולב והמחבץ והמגבן וכל כיוצא בזה אינו אוכל מפני שאינן גדולי קרקע, המנכש בבצלים ובשומים אף על פי שתולש קטנים מבין גדולים אינו אוכל מפני שאין זה גמר מלאכה, ואין צריך לומר שומרי גנות ופרדסים וכל דבר המחובר לקרקע שאינן אוכלין כלל. ומה שאמרו [שם] שאין הפועל אוכל מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וכן לחלה. הקוצר והדש והזורה והבורר והמוסק והבוצר והדורך וכל כיוצא במלאכות אלו הרי הן אוכלין מן התורה, ושומרי גרנות וערמות וכל דבר התלוש מן הקרקע שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה, לפי שאין השומר עושה מעשה, ולא הותרה האכילה אלא לפועל שעושה מעשה. ובעושה מעשה אין חילוק כשעושה אותו בידיו או ברגליו או אפילו בכתפיו הכל אוכלין מן התורה. היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, שנאמר 'בכרם רעך ואכלת ענבים', כלומר ולא דבר אחר, והעושה בגפן זו לא יאכל בענבים בגפן אחר, ואסור לפועל למוץ בענבים, שנאמר 'ואכלת', לא מציצה. ולא יאכל אכילה גסה, שנאמר שבעך, אבל לא יותר. ויתר פרטי המצוה מבוארין בפרק השוכר את הפועלים בבבא מציעא.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.
ועובר על זה ולא הניח שכירו לאכול על הענין הנזכר, ביטל עשה זה.


הגדרה הלכתית ממצה (ר' יוסף קארו, שולחן ערוך) חושן משפט, סימן שלז:
ט. היה עושה בתאנים, לא יאכל בענבים אפילו שכרו לעשות בשניהם, אבל יכול הוא למנוע עצמו מלאכול עד שמגיע למקום היפות, ואוכל. [...]
י. היה עושה בגפן זה לא יאכל בגפן אחר, ואי אכל לא מפקינן מיניה ולא מנכינן מאגריה. ומיהו גפן שמודלת על גב חברתה, ועושה באחד מהם, יכול לאכול מהשנייה.
יא. אין רשאי לאכול אלא בשעת עשיית מלאכה, ולא שישב ויאמר: מנעתי עצמי עד עתה ולא בטלתי לאכול ועל כן אשב עתה ואוכל. ומפני תקנת בעל הבית שלא יתבטל ממלאכתו, אמרו חכמים שאחר שגמר מלאכת שורה זו והולך להתחיל שורה אחרת יכול לאכול אף על פי שאינו בשעת מלאכה, שטוב הוא לבעל הבית כדי שלא יתבטל.
יב. לא יאכל עם הענבים פת או דבר אחר כדי שיאכל הרבה מהענבים, ולא יאכל במלח. ואם קצץ עם בעל הבית שיאכל עד שיעור כך וכך, אוכל בין בפת בין במלח בין בכל דבר שירצה.
יג. אסור לפועל למוץ הענבים, וכן אסור לו להבהב השבולים באור או להפריך על גב הסלע, אפילו אין מתבטל ממלאכתו בהבהוב או בהפרכה.
יד. אסור לפועל לאכול ממה שהוא אוכל אכילת גסה.
טו. רשאי הפועל לטבל פתו בציר (פי' לחלוח היוצא מכניסת ועצירת הדג), כדי שיאכל ענבים הרבה, ורשאי בעל הבית להשקות את הפועל יין כדי שלא יאכל ענבים הרבה.