היחס למוסר הטבעי

בס"ד

קודם כל נבין מה כותב הרב קוק: מה פירוש שאסור ליראת שמים לדחוק את המוסר הטבעי?

אדם נברא בצלם אלוקים. אחת ממשמעויות הדבר היא, שטבועות בו נטיות אל הטוב. לגמול חסדים, לאהוב את הבריות, לכבד את הוריו (נכון שיש כאלה שקלקלו לעצמם את הטבעיות הזו). ראה למשל בתחילת הקדמתו של רב ניסים גאון לש"ס (מודפסת לפני מסכת ברכות), שם הוא כותב שהשכל הישר הוא לבדו מקור מחייב את בני נח לקיים את שבע המצוות, וכיוצא בזה יש הרבה מקורות נוספים.

התורה לא באה למחוק קומה יסודית זו ולבוא במקומה, אלא להוסיף עליה קומה נוספת.
מה זה אומר?
איך יכול להיות שיראת שמים תדחק את המוסר הטבעי?

אם למשל כתוצאה מיראת שמים ודקדוק במצוות אדם כועס ומעליב את אשתו, שאינה מתנהגת לדעתו כפי הדין, וחושב שזהו רצון ה' - הוא שכח שגם את המוסר הטבעי הטביע בו הקב"ה, מוסר האומר לו להתנהג עם כל אדם בסבר פנים יפות ובפרט עם אשתו.

אם למשל אדם דוחף אחרים בגסות כדי להגיע ראשון לתור וכך להספיק להתפלל תפילת מנחה - הוא שכח שהקב"ה, שציווה עליו להתפלל תפילת מנחה, גם ציוה עליו "ואהבת לרעך כמוך".

יראת שמים הדוחקת את המוסר הטבעי פירושה, שלימוד ההלכה הינו רק הלכות שבת וכשרות, ולא הלכות בין אדם לחבירו ושמירת הלשון.

יראת שמים הדוחקת את המוסר הטבעי פירושה לא להיות קשוב למצפון שבתוכינו, במחשבה מוטעית כאילו רצון ה' הוא רק קיום פרטי תרי"ג מצוות שבשולחן ערוך.

נכון שלפעמים המוסר הטבעי הוא אינו מזוקק, והתורה מכוונת ומטהרת אותו. אדם יכול לחשוב שהמתת חסד הינה דבר מוסרי, בעוד שלאמיתו של דבר יש בכך רצח. אדם יכול לחשוב שכיבוש ארץ ישראל הוא דבר בלתי מוסרי, בעוד שבורא העולם אמר לנו אחרת. לפעמים גם יש לאדם נגיעות אישיות, שהתורה מסלקת (בהרחבה ניתן לעיין בספר העיקרים, מאמר ראשון, פרק שמיני).

לסיכום: המצפון שהטביע ה' באדם מופנה אל הטוב, וחובה להיות קשוב אליו. אולם, יש מקומות בהם התורה אומרת לאדם לשכלל את המוסר הטבעי, וגם אז אין לפרש את התורה בכח כך שתתאים למה שמתחשק לנו, אלא לקבל את דבריה באהבה ובענווה.

איני מתמצא בכתבי הרב כהנא, אבל איני חושב שהוא חולק על יסודות אלו. יתכן שיש משפט שהובן לא נכון. בכלל חשוב לדעת שהרבה פעמים יש דברים שנראים כמחלוקות, בעוד שלאמיתו של דבר כל אחד עוסק בחלק אחר של התמונה השלמה.

חיים טובים, ובהצלחה רבה בכל עבודת ה' עד מאה ועשרים.