הוא לא רוצה להיות דתי יותר. מה עושים?

שלום לכם הורים יקרים.

קשה.

קשה מאוד כשילד שלנו מחליט לא ללכת בדרך שאנחנו מאמינים בה. הדאגה שלנו לילדים שלנו גורמת לנו לרצות שהם גם ילכו בדרך נכונה. בדרך שלנו.

מצד שני – נגיד והיתה לכם יכולת לשלוט בתהליך. נגיד שיכולתם לקבוע לבן שלכם במה להאמין ומה לבחור. כפתור פשוט שכשהייתם לוחצים עליו היה נכבה כל המרד, והכל היה שב למקומו בשלום. הייתם לוחצים עליו?

אני חושב שאני לא הייתי לוחץ. לא כי התורה לא מספיק חשובה, אלא כי החשיבות של התורה מגיעה רק מהבחירה בה. "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, ובחרת".

האמת שכל המרידה בגיל הזה קיימת בעיקר בשביל זה, בשביל לבחור. כי מה שווה ילד שהלך כל חייו כעיוור אחרי מה שההורים שלו אמרו לו? יש באג במערכת, וריבונו של עולם הביא לנו תקופה מורכבת של מרד, כדי שהילד יוכל לבחור בעצמו בצד השני של התהליך. בתקווה – לבחור בחיים. אבל קודם כל לבחור.

אז מה? אין לנו מה לעשות? רק לשבת על הספסל, לכסוס ציפורניים ולקוות שיהיה טוב? לא. יש לנו המון מה לעשות. אבל לפני שעושים משהו, צריך לנסות להבין את סיבת העומק לעזיבה. יש המון סיבות, שונות ומשונות, לעזיבה של הדת. בירורים שכליים, תחושת חנק מהמסגרת הדתית, קשיים עם המשפחה, חוסר עניין בדת, שחיקה, קנאה שבמה ש"החילונים שם בחוץ" עושים, ועוד הרבה.

אני רוצה להתמקד ב-3 סיבות, שבעיני, בעומק, הן המרכזיות ביותר:

הנפש, השכל, והנשמה.

נתחיל בשכל: יש מי שעושה בירורים שכליים עמוקים, משווה את אריסטו לרמב"ם, את ניטשה עם הכוזרי. יש מי שמסתכל בכללי על הדתיים ושואל את עצמו אם באמת נראה לו שככה אלוקים רצה שאנשים יחיו. יש כאלה שפשוט תופסים את התורה בתורה ילדותית, ואז היא נראית להם קצת ילדותית. כך או אחרת, הם הלכו אחרי השכל. והוא הוביל אותם החוצה. בינינו, למרות ששליש מהחוזרים בשאלה אומרים שזאת הסיבה שהם חזרו בשאלה, הרבה פעמים החלקים האחרים מעורבים מאוד בתהליך.

הסוג השני זה אלו שהלכו אחרי הנפש. הנפש חייה פה, בעולם הזה. היא קמה ונופלת, נאבקת ונמשכת, נגררת ומתגברת. וזה קשה. קשה לא להיגרר אחרי החברים. קשה לא להיגרר אחרי התקשורת והפלאפון והרחוב. קשה לא להיגרר אחרי הדמיונות של מה שקורה "שם בחוץ". קשה להחזיק את עצמנו מול כל הפיתויים של 2021. קשה לא להיכנס לתסכול מהמאבק המתיש והאינסופי. אז יש כאלה שפורשים. פשוט קשה להם עם זה, אמת או לא, נכון או לא.

ויש את הסוג השלישי, זה שמחולל את המהפכות הכי גדולות ובכל זאת הכי פחות מדברים עליו. זה שהכפירה שלו מגיעה מהנשמה. כשאני אומר נשמה אני מתכוון לאותו חלק באישיות, עמוק עמוק בפנים, שמחובר ישירות לריבונו של עולם. זה שלוחש כל הזמן באוזן את הכמיהה לרדוף אחרי השליחות שריבונו של עולם הוריד אותנו לכאן כדי להגשים.

יש שליחויות פשוטות. כאלו שמתאימות כמו כפפה ליד אל העולם של בית המדרש. ללמוד וללמד תורה, לגמול חסדים, לגדל ילדים. ויש שליחויות מסובכות מאוד. שליחויות של גאולה. נשמות של גאולה. אתם מבינים, עם ישראל חוזר לתחייה, בימינו ממש. מעם "מת" בגלות, כזה שעולם החיים שלו הסתפק במה שצריך לעשות כדי לא למות ולהמשיך לשמור את הגחלת, פתאום העם שלנו נהיה עם חי. וכשעם חוזר לתחייה, חוזרים לתחייה כל כוחות החיים, אחד אחרי השני. בהתחלה חזרה לתחייה שאיפת ההשכלה. אחריה חזרה השאיפה לחזור לארץ, ולעצמאות, לצבא ולכלכלה. מה שחשוב להבין – המהפכות האלו לא קרו במקרה. הן קרו כי ריבונו של עולם הוריד לעולם נשמות כאלה, שהשליחות שלהם בעולם היתה ללכת להתחבר ולחבר את עם ישראל לחייו בתחומים האלו.

ופה מגיע החלק הטרגי והמעניין. הנשמות של הגאולה, כשהן הגיעו לכאן והתחילו לגשש בכיוון הנכון, גילו שהתורה עוד מתעוררת. הן גילו שהתורה עוד לא יודעת איך לקחת אחריות על צבא וממשלה, על ארץ וכלכלה ומשטרה ומערכת משפט. היא עדיין בגלות, עסוקה בהלכות הפרט. בהלכות בית המדרש. הרבנים שלהם אמרו להם: ללכת לצבא? זה לא מתאים לבחור דתי. שב תלמד. להפריח את השממה? זה מתאים לחילוניים. תפתח עו דף גמרא. הנשמות עמדו מול בחירה בלתי אפשרית: מצד אחד עמדה השליחות שלהם, הנשמה שלהם, הנאמנות לקול של ריבונו של עולם שבתוך ליבם. מהצד השני עמדה הנאמנות לעולם התורה. חלק הלכו ימינה, חלק הלכו שמאלה. כל צד קרע חלקים מהנשמה שלו בבחירה שלו. אבל הם היו חייבים לבחור. והם בחרו.

עד שהגיעו פורצי הדרך. קמו אנשים, כל אחד בתחומו, שלא הסכימו לבחור, והכריחו את עולם התורה לקחת אחריות על מה שפעם, לפני הגלות, היה שלו. אנשים שאיחדו בין התורה לצבא, בין המדינה לתורה, בין ההשכלה לתורה, בין חלוציות לתורה. אל תגידו לי "לא נהגנו". תגידו לי איך ריבונו של עולם ביקש בתורה שנתייחס לזה. המהפכה שלהם היתה גדולה כל כך עד שהיום אנחנו נגחך אם מישהו יטען שהוא רוצה להיות דתי אבל זה לא מסתדר לו עם שירות קרבי (או קריירה, או מגורים בארץ ישראל). עד כאן הרבה מכירים את הסיפור.

מה שלדעתי הרבה הורים מפספסים זה שהסיפור הזה לא נגמר. תהליך הגאולה נמשך וכוחות חיים נוספים ממשיכים להתעורר. הדור שלנו הספיק כבר לברר את עולמות המוזיקה (זוכרים שפעם בכל עולם המוזיקה היו שלושה יוצרים דתיים שאף חילוני לא שמע עליהם?), האומנות, ותרבות הפנאי. וזה ממשיך. הילדים שלנו מבררים כוחות חיים עוצמתיים מאוד, מסובכים מאוד, וקדושים מאוד: מיניות, פתיחות, גלובליות, שוויון, דיגיטליות, ועוד הרבה דברים שאנחנו בקושי שמענו עליהם. והם מרגישים בנפשם שזה מהותי ואי אפשר לוותר על זה. והם לא רואים מצב שהתורה תיקח על הנושא הזה אחריות, ותכיר בו כחלק מהחיים הטבעיים של עם קדוש בארצו. והם נאלצים לבחור. והם בוחרים.

למה כל זה מעניין אותנו? כי חשוב להבין מה השורש אם רוצים לנסות להשפיע עליו. זה דורש להקשיב לילדים שלנו, באמת, בלי שיפוט ובלי תפיסה קדומה. האם באמת בירור שכלי הוביל אותו להחלטה הזו? אולי קושי נפשי/ יצרי? ואולי, הוא פשוט מרגיש שהוא נועד לעשות דברים גדולים שהיהדות כרגע פשוט לא מסוגלת להכיל? אחרי שהבנתם – אפשר לחשוב מה עושים.

מבחינת החשיבה השכלית, אני חייב לומר שלדעתי, הוא צודק. אם המטרה היחידה שלו היא להיות אדם טוב, אני לא בטוח שהוא חייב להיות דתי. האם אי אפשר להיות אדם טוב בלי להיות דתי? נכון שהתורה, דרכיה דרכי נועם, והיא מחנכת את האדם בדרכים ישרות וטובות. נכון שאדם שהולך באמת בדרכה של התורה יהיה אדם טוב. אבל זו לא הדרך היחידה. ריבונו של עולם נתן לבני האדם את שבע מצוות בני נח כדי שיהיו אנשים טובים ונתן לעם ישראל את התורה כדי שנהיה לו ממלכת כהנים וגוי קדוש. אם הטיעון שהעליתם הוא באמת טיעון מרכזי ומשמעותי בשבילו (ולא סתם סיסמה כדי להסתיר את מה שמתחולל לו בנפש או בנשמה) אז הייתי מדגיש יותר, גם בשיח וגם בבית עצמו, את החשיבות של חיי קודש, ושל השתייכות לסיפור הגדול של עם ישראל. לא רק את החשיבות (האמיתית) של להיות אדם טוב.

שאלתם לגבי סדנאות ושיעורים. זה מאוד מאוד תלוי בקשר שלכם איתו (שעכשיו יותר מתמיד חשוב לחזק אותו). אם יש ביניכם פתיחות ושיתוף, אתם יכולים לדבר איתו, או לייעץ לו לברר יותר לעומק בעצמו, לפני שהוא בוחר בחירה כל כך משמעותית. אפשר לפנות להתייעצות בתחום הזה אל הרב שלו מהישיבה, או לחבר אותו אל "מכון ידעיה" (תגגלו) שעוסק בזה ויש לו הרבה סרטוני הסבר בנושא.

מבחינת הקושי הנפשי: חשוב לשים לב – אם אנחנו נכעס ונרחיק, נעניש ונצעק, אולי נשכע אותו ואולי לא, אבל דבר אחד בטוח – אנחנו נחליש אותו. ולנפש חלשה, שאין לה תמיכה וחיבוק בלתי תלוי מהבית, קשה הרבה יותר להתמודד עם קשי החיים בכלל, וקשיי החיים הדתיים בפרט. התכונה שיכולה לעזור לאדם להוציא את עצמו מהבוץ ולחזור להרגיש שאפשרי וכדאי להילחם על חיי הרוח שלו – היא מידת הגבורה. נסו לעודד אותו. לחזק אותו. על מה שטוב בו. חזקו אותו דרך מה שאתם רוצים לעודד. כדי שהוא יתמלא בכוח ויוכל לבחור בחירות נכונות יותר. בסוף, זה רק הוא בוחר. אנחנו יכולים רק לקוות לצייד אותו בכוחות ובתובנות הנכונים כדי שיוכל לבחור נכון.

את האתגר הנשמתי אפשר לפעמים לזהות כשהילד שלנו לא מביא לנו טיעונים שכליים (אם X נכון, וY נכון, אז משתמע שאין אלוהים, מ.ש.ל...). וגם לא טיעונים של שחיקה וקושי ו"עזבו אותי מכל זה, אין לי כוח כבר". הוא מביא אלינו טיעונים אידיאולוגיים. "לא מוסרי בעיניי שהתורה אומרת ככה" "לא יכול להיות שהתורה לא מרשה לאנשים לעשות ככה". ואם זה המצב, הדרך היחידה היא להעמיק, ולמצוא את נקודת הקודש שמאחורי הדברים. לראות איך התורה מדריכה לקחת את הכוח הזה ולהשתמש בו בקדושה.

לסיכום, הקושי שלכם הוא אמיתי והוא קשה. מהקשיים הגדולים של הדור שלנו. בתוך כל החשש מהבחירות של הבן שלנו, חשוב לזכור שעצם הבחירה היא נכס גדול. נסו להתקרב אליו, להקשיב לו ולהכיל אותו, ולנסות להבין מה באמת עובר עליו. מתוך זה תנסו לתת לו מענה.

בהצלחה!

נתנאל