שאלה
בתורה כתוב, "לא תבשל גדי בחלב אימו...".
האם לא נכון להסיק מכך גם על שניצל ?
כלומר, מה שונה אכילת גדי בחלב אימו, מאכילת גוזל שבושל בביצת אימו ?
ומדוע זה האיסור על אכילת עוף וחלב, שכן אין חשש שהחלב הוא חלב אימו של העוף ?
תשובה
שלום,
רציתי להקדים הקדמה, שלדעתי היא מפתח לכל הנושא של טעמי המצוות.
אנחנו לא מקיימים מצוות בגלל הטעמים שנראים לנו, או אפילו בגלל טעמים שחז"ל כתבו לנו. יותר מזה, אפילו מצוות שהטעם שלהם כתוב במפורש בתורה, אנחנו לא עושים אותם כי זה הטעם. כל המצוות נעשות כי ככה הקב"ה ציווה וככה עלה ברצונו יתברך. אין לנו שום השגה והבנה בדרכי התנהגות העולם, אנחנו כפופים בכל צעד ושעל להדרכה המפורטת של הקב"ה. כמו שחולה מקשיב לרופא, ולא מנסה בכוחות עצמו להרכיב מינונים, ולנסות תרופות וזריקות.
הקב"ה לא ציוה שנשמור תורה ומצוות בגלל ההגיון והשכל שבתורה (אגב, יש המון הגיון ושכל בתורה, אבל זה לא קשור לשאלה). גם מצוות כמו פרה אדומה צריך לשמור, וגם גזרות חכמים שנראה לנו שבטל טעמם, שכן "אם בטל הטעם לא בטלה התקנה". כל זה דברים פשוטים. החידוש הוא שגם מצוות הגיוניות ממש, אנחנו לא מקיימים כי זה הגיוני, אלא כי ה' ציווה. אנחנו "לא רוצחים", כי ה' ציווה. למרות שהיינו מגיעים למסקנה הזאת לבד. אולי רק בגלל שאם אנחנו היינו צריכים לקבוע מה זה רצח, אני לא בטוח שהיינו מכניסים לתוך ההגדרה של רצח, גם המתות חסד והפלות. כי יש הבדל בין הדעת האלוקית הרחבה והעליונה, היחידה שמכירה בכל רבדי המציאות ויכולה לקבוע להם הגדרות של צדק ויושר, ובין דעת בני אדם חכמים ככל שיהיו, שב"כזית מוח ורביעית דם" שלהם, אי אפשר להכניס את כל היקום כולו.
ביחוד אסור לנו להסיק מסקנות הלכתיות ממה שנראה לנו כטעם יחיד ועיקרי למצווה. פעמים רבות שיש טעמים נוספים הכתובים בחז"ל, ויש טעמים נוספים הכתובים בחכמת הקבלה. ומעל הכל לא תמיד ה' גילה לנו למה הוא אסר משהו ולא משהו אחר. בכל מקום שספר החינוך מביא טעם למצווה הוא כותב "משרשי המצווה". לא "שורש המצווה", ואפילו לא "שורשי המצווה", אלא "מ…" – אחד מתוכם, שכן את כולם לא נדע. לדוגמא: בשר בחלב. ממה שכתבת משמע שהטעם הוא מעין רחמנות על בעלי החיים, שלא לבשל ביחד גדי בתוך החלב של אימא שלו. ובזריזות הגעת לשתי מסקנות הלכתיות מרחיקות לכת. לאסור עוף בביצה, ולהתיר עוף בחלב.
בבדיקה זריזה שעשיתי בספר החינוך (מצווה צ"ב) מצאתי, להפתעתי, שטעית. הטעם לבשר וחלב לא קשור לזה, אלא לבעיה עקרונית שיש לתורה עם כל מיני סוגים של תערובות כמו: כלאיים שעטנז וכשפים. הרמב"ם נותן טעם אחר שקשור לעבודה זרה. בכל אופן לפי הטעמים האלה אין כל איסור בגדי בביצה. ולכן אין מקום לאסור שניצלים. "יאכלו ענווים וישבעו".
הנה דווקא מהשאלה שלך ראיתי חיזוק גדול להקדמה שהקדמתי, דעתינו היא קטנה ומצומצמת, ואין בכוחה להקיף את כל ההנהגה האלוקית המופלאה שיש בבריאה, ושעל פיה קבע הבורא את ספר החוקים וההנהגות, המדריכות את החיים כאן בעולם הזה. גם חז"ל ידעו שכוחם בהבנת טעמי המצוות מוגבל, ולא פסקו הלכה לפי טעמים. (היחידי שנתנסה בדבר הזה, היה שלמה המלך, החכם מכל אדם, שידע את כל טעמי המצוות חוץ מפרה אדומה. הוא אמר על מצוות המלך, שהטעם שלהם כתוב במפורש בתורה, "עלי אין חשש, אני לא אכשל", ולכן הרבה לו נשים והרבה לו סוסים, ונכשל שהרי נשיו היטו את לבבו, והוא השיב את העם מצרימה.) ולכן עלינו לקיים את התורה כפשטה, בלי לנסות להתחכם, אך ורק כי ה' ציווה אותנו.
בשולי הדברים רציתי רק להוסיף שיש מקום גדול ללמוד את טעמי המצוות, ולהוסיף לקח מוסרי וערכי מתוכנם של המצוות. פשוט שחוץ מהציווי והעשייה יש מקום ללימוד והעמקה בתכנים הנגלים והנסתרים של התורה. וזה המקום שעסקו בכך גדולי הדורות כרמב"ם במו"נ, וספר החינוך ועוד.
כל טוב,
שמיר , חברים מקשיבים