מהו האיזון בין עשיה לאחרים ודאגה לעצמי?

שלום לך.

אני ממש יכול להבין את  הקונפליקט שלך -בין מימוש עצמי לבין מימוש עצמי. כן, אני יודע שזה נשמע מצחיק, במיוחד כשאתה מרגיש אחרת, אבל זה מה שאתה מתאר - בין התיאור של מה שאתה עושה, מה שמדבר אליך, מה שאתה מרגיש שזה מי שאתה, לבין ההתעמקות בעצמך ובדרך שלך.

הרב קוק, בעין איה בשבת, מדבר על המקום הזה אצל משה רבנו. האמת, לא באתי להעביר שיעור כללי במשהו - אבל אני חושב שיש משהו בדברים של הרב קוק לגבי משה, שנכון למצב הזה, ואסביר את זה בשפה אחרת. משה עמד ושפט את העם מבוקר עד ערב, במינוי השופטים לכאורה הוא מפנה זמן לעצמו, להשקיע בעצמו - אבל מנקודת מבט של הכלל. אדם יכול לישון ולאכול ולדאוג לעצמו במבט אנוכי, אבל הוא גם יכול להסתכל על זה כמשהו שמאפשר לו לתת לכלל. אגב, זה בעצם מה שמופיע בשולחן ערוך לגבי המחשבה על השינה שלנו - לא משהו שלא תענוג אלא שעוזר לנו בעבודת ה'. הכל ענין של פרספקטיבה. מה זה אומר עליך? אפשר להסתכל על כל זה כחלק מתהליך, משהו ששם את הזמן בישיבה בפרספקטיבה מסוימת. יש כאלה שזה קל להם, ואז הם יוצאים לעולם של עשיה עם מנוע חזק מאוד.

הענין שזה לא תמיד קל, ולכן אני רוצה להביא (עוד) עצה אחרת. היא דורשת המון משמעת עצמית, אחרת היא יכולה להיות הרסנית כיון שאתה עדין תחיה במתח. אמנם, כשמצליחים בכך, זה דורש המון משמעת כיון שמה שזה אומר זה בעצם לאזן בין השנים. קרי, לוודא שאתה מקדיש זמן ללימוד, אבל בין לבין, אם זה בבין הזמנים, הפסקת צהרים, בפעילות בתוך הישיבה שלא משתלטת מחשבית ו/או מעשית על זמן הלימוד, להקדיש זמן לעשיה. ככה, אם על ידי אחת או שתים מן העצות, אני חושב שגם תוכל לממש את שני הצדדים של המשנה באבות במובן המלא.

אני רוצה לאחל לך שתצליח למצוא את התנועה הנפשית שתאפשר לך להמשיך לצמוח ולהרחיב אופקים בעולם המעשה ובעולם הרוח, שכן זה האיזו ושאנחנו בחיינו מביאים כמי שמהווים חיבור של גוף ורוח. אם תרצה עוד עצה אתה מוזמן לכתוב לנו בשמחה.

הרבה הצלחה,

נתנאל

(14)