אלוקים נמצא בכל מקום. כן או לא?

אני מצטט לך בהמשך מספר נפש החיים שמסביר שאין אתר פנוי ממנו כפי שתקרא מיד והכל אלוקות גמור. רק שיש הבדל בין התיחסותנו לענין שאנחנו לא יכולים להתיחס אל הכל כאילו הכל אלקות גמור.
רק שמבחינתינו יש ירושלים ובית המקדש והמקום שבחר ה' ויש ארץ מצרים. ומי שנשאר במצרים – אין לו אלוקים. וראה מה שהביא הרמב"ן בשם הגמרא (על ויקרא פרק יח פסוק כה) " והוא מאמרם (כתובות קי:) כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (להלן כה לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, ואומר (ש"א כו יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים:
ומכאן תראה שאין מחלוקת – רק השאלה על מה להשים דגש. בודאי שהלכתית יש הבדל בין מקום למקום. וזה מה שקובע. ואם כן הינך רואה שההבדל הוא רק בדגשים.


דברי נפש החיים - שער ג - פרק ג
והוא ענין הכתוב (ירמיה כג, כד) "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא". ויותר מפרש במשנה תורה "וידעת היום וגו', כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד, לט) וכן "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו" (שם) והוא ממש כמשמעו, שאין עוד מלבדו יתברך כלל, בשום בחינה ונקדה פרטית שבכל העולמות, עליונים ותחתונים והבריות כלם, רק עצמות אחדותו הפשוט יתברך שמו לבד:
והוא פנימיות אמרם ז"ל בדברים רבה (פרשה ב), דבר אחר "כי ה' הוא האלהים" וגו', יתרו נתן ממש וכו', רחב וכו', משה שמהו אף בחללו של עולם, שנאמר (שם) "כי ה' כו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", מהו "אין עוד", אפילו בחללו של עולם:
וזה גם כן בכלל מאמרם ז"ל שהוא יתברך מקומו של עולם ואין העולם מקומו, הינו, שאף כל המקומות שמורגשים לחוש במציאות, אין המקומות עצמים, אלא הוא יתברך שמו, הוא המקום של כל המקומות, שמצדו יתברך נחשבים כלם כאלו אינם במציאות כלל, גם עתה כקדם הבריאה:
אמנם כבר הקדמנו בתחלת דברינו, שהמשילו דבריהם ז"ל כגחלי אש, שיהא זהיר מאד בגחלתן שלא ליכנס להתבונן ולחקר יותר מדי, בדברים שאין הרשות נתונה להתבונן הרבה, ויכוה ח"ו. וכן הוא זה הענין הנורא. אין הדבר אמור, אלא לחכם ומבין מדעתו פנימיות הענין בשעורא דלבא לבד בצוא ושוב, להלהיב בזה טהר לבו לעבודת התפילה, אבל רב ההתבוננות בזה הוא סכנה עצומה, ועל זה נאמר בספר יצירה, "ואם רץ לבך, שוב למקום". כמו שכתבתי לעיל (פרק ב'), וכמו שאכתוב אי"ה להלן (פרק ו):
ובאמת הייתי מונע עצמי מלדבר בענין זה כלל, כי הראשונים ז"ל הסתירו הענין מאד, כמו שתראה דברי קדוש ה' הרוקח ז"ל, הובא לעיל, שלא דבר בזה רק ברמז, כי נאמנה את אל רוחם וכסו דבר:
אבל שבתי וראיתי, שכך היה יפה להם לפי דורותיהם. אבל עתה, הן ימים רבים ללא מורה, וכל דבר איש ישר בעיניו להלך אחרי נטית שכלו, וכל יצר מחשבות לב האדם מלא רק לעוף במחשבתו אל כל אשר יטנו לבו. והעולה על כלם, שזה תורת כל האדם, ונעשה משל גם בפי כסילים, לאמר, הלא בכל מקום וכל דבר הוא אלקות גמור, ועינם ולבם כל הימים להעמיק ולעין בזה, עד שגם נערים מנערים ממשכא להו לביהו לקבע כל מעשיהם והנהגתם בזה לפי שכלם זה:
וכמה זהירות יתרה צריך האדם להזהר בזה, ולשמר את נפשו מאד במשמרת למשמרת. שאם ח"ו יקחנו לבנו לקבע לנו מחשבה זו, להתיר לעצמנו להתנהג גם במעשה לפי המחשבה זו, הלא יוכל להולד מזה ח"ו הריסת כמה יסודות התורה הקדושה ר"ל. ובנקל יוכל להלכד ח"ו ברשת היצר, שיראה לו התרא על פי מחשבה זו דרך משל להרהר בדברי תורה בשאט נפש אף במקומות המטונפים, אחר שיוקבע אצלו תחילה שהכל אלקות גמור. ורז"ל הפליגו בזה מאד, וכרתוהו ברוח קדשם מהיות לו חלק לעולם הבא רחמנא ליצלן כמ"ש (ברכות כד, ב) שבכלל "כי דבר ה' בזה" (דברים טו, לא) הוא גם המהרהר דברי תורה במבואות המטונפים, וממילא נשמע סיפיה דהאי קרא "הכרת תכרת" וכו', ופירשוהו ז"ל בפרק חלק (צ ע"ב) "הכרת" בעולם הזה "תכרת" לעולם הבא. ועוד כמה טעיות שיוכל לצאת ח"ו אם היה נקבע ההנהגה במעשה על פי זה הדרך:
וזה שהביאני להכנס לדבר בזה הענין, ולהזהיר ולהרחיק מטעות שיוכל להולד מזה ח"ו, ולהבין על בוריו כל מה שרמזו לנו רז"ל בזה, והנם ככל דרכי ה' הישרים, ועת לעשות:
הגהה:
ולפי מה שיתבאר אי"ה להלן ענין החילוק שבין הב' שמות הוי"ה ואלקים. שהשם אלקים פירושו מורה על הבחי' אשר מצדנו. ושם העצם הוי"ה יתב' מורה על הבחי' שמצדו ית'. לזאת אמר אני ה' לא שניתי.