אי וודאות.

שאלה

לרב ארגמן שלום וברכה!

שמי אמונה. אני סטודנטית באוניברסיטת בר אילן בתחום מדעי היהדות, לומדת במדרשה באוניברסיטה ושמחה מאוד בעיסוקה בענייני אמונה ואקטואליה ברמה שאינה מזלזלת באינטליגנציה של הסטודנטית. אך לאחרונה אני נחשפת יותר ויותר לתופעות ודעות המטרידות אותי, ומקשות עלי בתחום האמוני.

אני עובדת בסביבה אתאיסטית. שתיים מחברותי הטובות, בחורות דתיות שלא חסכו מעצמם לימוד ובירור אמונה, הפסיקו להאמין מסיבות שכליות. מלבד זאת, חלק ממשפחתי, יחד עם רבות מחברותי, החליטו שלא לנהל אורח חיים שומר תורה ומצוות יותר, או רק לעשות זאת באופן החלקי ביותר, "לייט".

אני לא יודעת איך להתנהל אל מול החברה בה אני חיה. אחד אחד כולם 'נושרים'. גם אלו שראיתים כאיתנים ביותר. לעתים איני יודעת אם אני השפויה היחידה בחברה של בלתי שפויים, או החברה היא השפויה ואני המשוגעת היחידה הרצה בכיכר בעוד כולם צוחקים, וזועקת- הרגתם את אלוקים..

אמרו לי להחליף חברה, אמרו לי לדבוק בחברות מאמינות, שומרות, וכך אני עושה. אך עם זאת, ההתקלות באנשים שאין לזלזלם ביכולתם השכלית, והם אינם מאמינים, מטרידה. אם יש דבר אחד וודאי שלמדתי לגבי הוכחות לקיום האלוקים בשנים האחרונות, אז הוא שהן מבוססות על שיטות פילוסופיות שהופרכו. כלומר, אין הוכחות. בספרו של הרב זקס שיצא זה עתה לאור בארץ, הוא כותב ומדגיש כי "האמונה אינה וודאות. היא האומץ לחיות עם אי-וודאות". זאת, יחד עם אמירתו של הרב קוק- "האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה"- אינם משרתים כדי לנחם. משמעות הדבר, כך נראה לי יותר ויותר, הוא שאמונה היא החלטה בלבד. הגילוי העצמי של הנשמה פעמים רבות בהסתר. האומץ לחיות עם אי וודאות, משמעו, כך נראה לי, להחליט לחיות גם אם אינך יודע אם האלוקים קיים או לא. זה קצת כמו לחיות עם ההימור של פסקל, שהוא מוצג בדרך כלל כרמה רדודה ביותר של האמונה.

האם על האדם המאמין להתייסר בכך כל חייו? להחליט בכל רגע לדעת שהוא יודע דבר ששכלו מסרב להוכיח לו? אני יודעת שאין זה שכל, אך אם זה גם לא רגש, והגילוי העצמי מסרב להתגלות.. אזי זה ייסורים לאדם הרוצה להאמין בכל מאודו, אך סביבתו מסמלת לו כי הוא משוגע, והוא מתחיל להתערער בהסתמכותו על וודאיותו הפנימית. שמא הוא עצמו משוגע, סומא, וכולם נאורים. שמא הוא עצמו הבין שמה שלא ניתן להוכחה,

תשובה