איך שומרים על גבולות בקשר אישי עם בנים שאני הקומונרית שלהם בסניף?

שלום יקרה!

כל הכבוד על עבודת הקודש ועל התפקיד החשוב.

בפתח דבריי אני אומר שאני חושבת שהמון קומונריות ואולי אפילו רוב הקומונריות מתמודדות עם הסוגיה הזאת או עם סוגיות דומות. זו באמת נקודה שיש לתת עליה את הדעת ואשרייך שאת שמה לב ורוצה לדייק את עצמך.

מבחינת הגבולות ההלכתיים, יש כמה גבולות חד משמעיים ומאוד ברורים: איסור נגיעה בין 2 המינים ואיסור ייחוד. אפשר גם להכליל כאן את איסור שירת נשים בפניי גברים.

מעבר לכך, יש איסור דיבור של קלות ראש בין 2 המינים. כאן נשאלת השאלה – מה זה קלות ראש? אם ניקח לקצוות, בקצה אחדיש שיגידו שכל דיבור שהוא לא לצורך חתונה, נחשב דיבור לקלות ראש והוא אסור ולכן יש איסור בכל חברה מעורבת שהיא, בכל גיל ובכל שלב. מנגד, יש שיגידו שחברה מעורבת היא המצב הרצוי. ויש כמובן הרבה באמצע.

אני חושבת שאת כדמות מחנכת בסניף שהגעת אליו, בטח לא צריכה להכריע בסוגיה האם הסניף יהיה מעורב או לא. יחד עם זאת, בוודאי שיש לך השפעה על מה יהיה הלך הרוח בסניף ועל אופיו.

בכל מקרה, לגבי עצמך. אני חושבת שהגדרת את זה בצורה מאוד יפה. קשר אישי עם גבולות ברורים שלא חותר למקומות הלא נכונים. ואיך עושים את זה? אז קודם כל, אני אגיד שוודאי שיש מקום ליצירת שיח ולקשר עם חברי הסניף. התנועה מאמינה בזה לא סתם, את מובילת ציבור, קהילה! את מחנכת. ובתור המובילה החינוכית, וודאי שיש חשיבות לקשר משמעותי עם כל הגורמים. קשר שהוא הרבה יותר מקשר טכני. וזאת בעיניי צריכה להיות קודם כל ההסתכלות. ב"ה את עוסקת בדבר גדול וחיובי, איזה כיף! קשה ולא טוב לעסוק בחינוך מתוך פחד לזוז קצת ימינה ושמאלה.

יחד עם זאת, וודאי שצריך לשים לב ולהישמר. באופן כללי, יחד עם הזרימה והספונטניות שמאוד מאפיינים את התפקיד שלך, כדאי לפתח תנועה, שריר של עיניים פקוחות בצורה תמידית, של שימת לב ושליטה. וכשאני אומרת פקיחת עיניים תמידית אני לא מתכוונת להתנהל מתוך פחד. אלא, לא לתת לעצמינו "להיקלע" בטעות לסיטואציה. לבחור בסיטואציות עד כמה שניתן. לא להסתכל לאחור ולהגיד מה היה טוב ומה פחות, אלא להסתכל מההתחלה וגם תוך כדי ולשאול את עצמי האם מתאימה לי הסיטואציה או לא. אני ממש מאמינה שזה שריר שמפתחים ואז אפשר להתנהל איתו בצורה טבעית. באופן טבעי את כבר תשאלי את עצמך האם מתאימה לך הסיטואציה או לא.

וקצת פרקטי יותר, אני חושבת שחשוב ואפשר להגיד שאפילו חובה לקבוע לעצמך גבולות ברורים, שהם הקו האדום שלך ואותם את לא עוברת. ברגע שיש לך גבולות ברורים, כשאת נמצאת בתוכם את הרבה יותר חופשיה! יש לך מרחב מאוד גדול לפעול. לעומת זאת, אם אין גבולות, הבדיקה שתעשי כל הזמן תהיה הרבה יותר גדולה ויהיה מאוד קשה להתנהל כך בחופשיות.

כמה גבולות פרקטיים שעולים לי כעת, את יכולה להוסיף לעצמך לפי מה שמתאים לך:

- זמנים: עד איזה שעה את מדברת עם בן בטלפון? עד איזה שעה את יושבת לבד עם בן בסניף? עד איזה שעה את נפגשת עם כמה בנים בסניף?

- מקום: איפה את נפגשת עם בנים? מקום שלא תהיו לבד, שיהיו בו אנשים. מקום שנעים להיפגש בו. לא מקום שיוצר אינטימיות או חדירה למקומות אישיים מדי. ל-2 הצדדים!

- מסגרת: אולי כדאי לקבוע מראש מה מסגרת השיחה. מה אורכה ומה מטרותיה. כמו כן אפשר לקבוע את הפגישה מבעוד מועד ולא לקיים אותה בצורה ספונטנית מדי.

- תוכן: תוכלי לנסות לשים לב שהשיחה עוסקת בנושאים שקשורים לסניף או לעולם הסובב אותו ולא בנושאים אינטימיים מדי. גם אם את מרגישה שמי שמולך נפתח בפנייך ואת לכאורה הדמות שאמורה כעת "להציל" אותו, תזכרי שקודם כל יש לך מחויבות אל עצמך. את יכולה להקשיב לו ולהביע אמפתיה אבל באותה נשימה גם להסביר שאת לא הכתובת ולהפנותו לגורם המתאים.

- התכתבויות בסמסים/ווצאפ: לעיתים בהתכתבות אנו מרגישים שאפשר לדבר בפתיחות יותר מאשר פנים אל פנים. שימי לב אם את רוצה בכך, או לא.

כמו כן, הרבה פעמים דברים שמתפרשים אצלי בצורה מסוימת, מתפרשים אצל הצד השני בצורה אחרת לגמרי. אם תהיי מודעת לזה, תחשבי פעמיים לפני שאת אומרת משהו ותחשבי האם הוא יכול להתפרש בצורה נוספת אצל הצד השני. כך תוכלי להישמר ממצבים לא נעימים שלא תרצי להגיע אליהם.

לגבי הקשר עם הבוגרים, אני חושבת שאת צריכה לשאול את עצמך עד כמה מתוקף תפקידך את צריכה את הדיבור שהוא מעבר. אני חושבת שבאמת עם הבוגרים זה קצת יותר פשוט מאשר עם המדריכים. עם כמה שאת מרגישה עם המדריכים יותר בנוח להשתחרר, זה יותר מורכב. כי דווקא בגלל שאת משתחררת שם, יש יותר "סיכון" לכאורה שתגיעי למצבים שאת לא רוצה.

עם הבוגרים, אם אני מבינה נכון את לא ממש מובילה אותם. זה טוב שיהיה לך קשר איתם, הם בטח גם עוזרים לך מבחינה טכנית ומהותית-חינוכית. אבל נשמע לי שדווקא שם זה גבול שהוא קצת יותר ברור, ברגע שזה גולש למחוזות אישיים יותר וכו, זה כבר לא קשור לתפקיד שלך. אני חושבת שהתחושות בטן שלך כאן יכולות לעשות עבודה מאוד טובה!

לגבי הרגשות לבוגר שציינת: לרגש שלך יש מקום. מותר להרגיש הכל. את צודקת שלפעמיים קשה ומתסכל כשיש רגש מצד אחד ומעשה שאנחנו לא רוצים לעשות מצד שני. אבל האמת היא שלא חייבת להיות סתירה. אפשר להרגיש משהו, לחוות אותו, לרצות אותו, ובפועל לא לפעול בכיוון. זה קורה כל הזמן! תחשבי למשל על התחושה שלך כשאת אחרי ארוחה בשרית, ונורא בא לך גלידה חלבית. אין שום בעיה ברצון עצמו. מה שכן, את כנראה תתאפקי, או תאכלי משהו פרווה טעים, וכשיעברו כמה שעות תוכלי לאכול חלבי. אין שום טעם "להדחיק" את הרגשות ולטשטש אותם. הרגשות הם חלק מאיתנו. יש להם סיבה. אפשר ורצוי להרגיש אותם, לדבר עליהם, לבטא אותם.

לסיכום, יקירתי, אני ממליצה בחום להתייעץ עם הגורמים הרלוונטיים בתנועה/מהקהילה ולשתף אותם. אני מקווה שיש לך דמויות שמלוות אותך, ושלפחות אחת מהן היא כתובת עבורך לשאלות והתייעצויות. התנועה עוסקת בנושא הזה כל הזמן, והמון שנים .אני בטוחה ויודעת שיש לה המון מה לתת בנושא.

כמו כן, את יכולה לדבר עם קומונריות שהיו לפנייך בסניף או קומונריות שמשרתות יחד איתך כעת. אני סמוכה ובטוחה שלפחות חלקן מתמודדות עם סוגיות דומות ואולי יש להן תובנות מעניינות. ומעבר לתובנות, תמיד טוב לשתף אחרים, זה משחרר ועצם השיתוף מקל מאוד ואני מאמינה שהוא חצי מהפתרון לבעיה.

הרבה הצלחה!

נעמה

(7)