איך עובדים את ה' ונשארים חופשיים מהתיוג של החברה?

שלום יקרה!

שמחה לשמוע שהתשובות שלנו עוזרות ועושות טוב, תודה רבה על המילים.

אנחנו שמחים לעזור ולהיות, באהבה.

חופשי זה

את מתארת בשאלה מצב מורכב, מצד אחד את אוהבת את הדת ומצד שני, את לא רוצה להיות מתויגת ומלאה בסטיגמות של דוסית וסגורה. בגלל המורכבות, את מעדיפה את דרך הביניים- קצת מהדת, קצת מ'החופש והשחרור שבחיים' (ואני שמה את זה בכוונה בגרשיים).

אז קודם כל, חשוב לי לכתוב לך מלב אל לב שאני מבינה אותך ממש. אנחנו חיים בחברה מורכבת ותרבות מורכבת. התרבות שבה אנחנו נמצאים נותנת לנו תחושה שהאנשים ששומרים תורה ומצוות ומקפידים קלה כחמורה הם סגורים, שמרנים וחשוכים. הם כבולים וחסר להם חיים, חופש ושחרור, מעוף ועצמיות. מצד אחר, האנשים שפתוחים יותר וכמו שאת כותבת 'מחפפים' נדמים לנו (ובצדק, כי ככה השדר שאנו מקבלים מהחברה) אנשים שחיים את החיים במילואם, אנשים של חופש, אנשים שאוהבים את החיים ויש בהם מרחב אינסופי.

חשוב לי להוסיף שזה לא רק התחושה והשדר שאנחנו מקבלים מהעיניים של החברה שמתייגות. אני חושבת שבאמת יש כאלו. לא ככלל בכלל, ואפילו מעט אבל יש. יש דוסים מאד, שמחמירים מאד מאד וסגפניים (מתנזרים מכל מיני דברים, ולוקחים על עצמם כל מיני דברים שהם מעבר להלכה). לפעמים לנו מבחוץ זה נראה מוגזם וחיצוני למה שטוב לנו. במקרים כאלה, אנחנו מייחסים את כל הדוסים לכאלה ולכן הולכים לקיצון השני- של לפתוח.

וכאן, חשוב לי לומר- יש דרך אמצע. יש דרך בה עובדים את ה' ושומרים על המצוות ועם זה, חיים בתחושה של חופש ומרחב.

את מי אני עובד?

יש מבט אחד, והוא מה חושבים עלי ואיך מתייגים אותי. זה מבט יותר מהחוץ אל הפנים. מקום שאכפת לי יותר מה החברה חושבת עלי מאשר מה אני מול ה'.

יש מבט שני, שהוא לעניות דעתי, מהפנים לפנים. אני לא אבנה את מי שאני ואת הזהות שלי בגלל דעות חיצוניות או בגלל עיני החברה. אני אבנה את עצמי בגלל שאני אשאל את עצמי- מה נכון ואמתי? במה אני מאמינה?

אם אני מאמינה בדת, בה' ובתורה שלו אז צריך לזכור שזה לא רק לאהוב אותה ולעשות מה שנח אלא הרבה מעבר. לעבוד את ה' זה מחויבות, זה אחריות ודרישה.

נקודה נוספת וחשובה היא איך אני מביט על התורה? גם בזה יש שני מבטים הופכיים לחלוטין.

במבט אחד, אפשר לראות בתורה משהו כובל וחונק שלא נותן לי חיים וחופש.

במבט שני, אפשר להרגיש שאני מאמין שהתורה זה הדרך חיים הכי ישרה ויפה שיש. הקב"ה הוא אינסוף, הוא לא כבול לשום חוקי טבע ושום מגבלות זמן. הקב"ה יצר גבולות של עולם ובתוכו ברא את העולם הזה, עם כל התאוות שבו, היצרים, ההנאות, העינוגים. כדי שנוכל לחיות את ה' בתוך העולם הזה יש הלכה, יש גדרים, יש גבולות.

לפעמים בגלל שהתורה מציבה הרבה גבולות של הלכה אז זה מרגיש לנו שהיא כובלת אותנו, שהיא לא נותנת לנו להשתחרר, לחיות את החיים, להיות עם מעוף ועצמאות. אבל, אם נביט על גדרי ההלכה בעיניים פנימיות נראה כמה ההלכות טובות, נכונות ובריאות לנו.

נתת את הדוגמא של כל הקשר עם הבנים, כתבת ששיחה פשוטה כן אבל שמירת נגיעה זה גבול מבחינתך. וקודם, אני מעריכה אותך מאד שאת יודעת לפתוח לך ובאותה מידה, להציב לך גבולות. מיוחד בעיני.

עם זה, הקב"ה יצר בנו משיכה לבנים, ככל שנתקרב אליהם יותר נפשית, בשיחה פשוטה, בדיבורים רגילים, ככה גם המשיכה תתעורר ותהיה חזקה יותר.

לא חושבת שנכון לומר- לי זה לא יקרה, אני לא אפול. ברוך ה', היצר והמשיכה לגמרי נמצאים בנו וזה טוב ובריא, ובגלל שאנחנו מודעים לזה, אנחנו צריכים לדעת ולזכור שההלכה שומרת עלינו, שבמקום שאנחנו מרשים לעצמנו ופותחים, המון פעמים זה לפתוח פתח למורד חלקלק שיהיה לנו אחר כך קשה לצאת ממנו. הרבה יותר קשה ממה שהיה לפני שנכנסנו. והרבה יותר קשה ההלם, שזה בכלל קרה.

שובו אל האוצרות שבכם

הגבולות לפעמים מתנגשים לנו עם הדברים החומריים של העולם הזה אבל באותה מידה ואפילו יותר, הגבולות מזמנות לנו חיים של עבודת ה' ושל חופש ושיחרור מלא בעוצמה בעולם הזה.

הריה"ל כותב ש "עבד ה' הוא לבדו חופשי".

אני חושבת שהתרבות מזמנת אותנו למדוד את הדברים על פי החברה, על פי המדדים שהיא מודדת בהם. לדוגמא, בלבוש- מה יפה ומה לא. בתיוג על אנשים.

וזאת בדיוק הנקודה, התרבות גורמת לנו לצאת מעצמנו, ממי שאנחנו ולהיות משועבדים למה שהיא מכתיבה, למה שהיא אומרת. לחיים חיצונים ופעמים זולים.

התורה היא ההפך בדיוק. התורה מנחה כל אחד להקשיב פנימה, להביט אל עצמו ולחשוב, מה מתאים לי? מה הזהות שלי? מה טוב לי יותר?

לדוגמא, כשאני צנועה, אני פנויה להביט פנימה. אני עם מבט פנימה.

התורה מנחה אותנו, להאמין שיש בנו טוב אינסופי, להאמין בעצמנו ולהיות נאמנים למה שאנחנו.

אני רוצה לסכם ולעלות כאן כמה שאלות שבהם עסקנו.

ממליצה לך, לשבת עם עצמך עם דף ועט ולשאול את עצמך, להתברר עם זה.

1. השאלה המרכזית שחשוב שנשאל את עצמנו היא את מי אני עובד? את מי אני שם במרכז? את ה' או אותי? את מה שנח לי ובא לי בטוב בעין ובחשק או את ה'.

2. האם מה שמניע אותי לחיות את החיים שלי בדרך שאני חושבת הוא החברה או אני מול עצמי ואני מול ה'?

3. איך אני רואה את התורה והמצוות- כמשהו כובל וסוגר אותי מלהיות בעלת שחרור, חופש ומעוף או כמשהו שפותח בי מקום חופשי ומשוחרר, משהו שמקרב אותי אל עצמי, שעוזר לי להיות טובה יותר ובריאה יותר בעולם מורכב...?

לפני שאני מסיימת חשוב לי מאד לומר שהעמידה שלי מול החברה, מול התרבות, מול העולם הזה היא קשה ודורשת המון.

אנחנו חיים בתוך חברה ואנחנו רוצים להיות שייכים אליה וזה טוב ומדהים!

אבל צריך לראות שאנחנו לא מאבדים את עצמנו ומובלים אחריה. צריך לשים לב, ושוב ושוב לאפס את עצמי, לחזור להיות במבט פנימי, לברר באמת עם עצמי את הדברים.

כתוב במשנה, "וקנה לך חבר". פעמים צריך לשים לב שאנחנו ליד חברה שטובה לנו באמת, שנותנת לנו להיות מי שאנחנו ושעושה אותנו טובים יותר. חבר שעוזר לנו לא להתבלבל ולחשוב שחופשי זה בדברים חיצונים כמו פחות צנועה, מדברת איך שבא לי, שומעת ורואה מה שבא- לי. להפך, חופשי זה מבפנים, חירותי מבפנים, נאמן לעצמי ולמה שאני, גם אם המון מהחברה חושבת אחרת.

מקווה שנתתי מעט מענה.

ברכה ואור בכל.

יהודית