שאלה
שלום כבוד הרב!
יוצא לי בזמן האחרון להרגיש לא מעט שיש מצוות שגורמות לי "לסלף".
לדוגמה, הרבה פעמים כשאני מדברת עם אנשים הם זורקים איזו הערה על מישהו וכו'. במצב כזה שבו באמת הם אומרים לשון הרע אני צריכה מן הסתם להשתדל להסיט אותם מהנושא כדי לשמור על לשונם ולשוני, ואני מנסה לעשות כן. במצב כזה אני אף פעם לא מרגישה שאני מתנהגת באופן טבעי ונכון- נשאר אצלי מן "אחד בלב" שלא תואם את מה שאני אומרת להם כדי "לשמור על הלשון" , וברוב המקרים הסטה שכזו לא גורמת להם להפסיק לגמרי כך שאני ממש צריכה להתאמץ לשם המטרה והמון פעמים בעצם ההסטה הזו יש חטא (כרגע אין לי דוגמאות של ממש). אני פשוט מרגישה שהמטרה מתפספסת בגלל שהדרך לא הכי ישרה, ואם כן, מה הטעם?
אני מרגישה פשוט שאני "עוברת יפה" אצל הבריות אבל "היה תמים עם ה' א-להיך" לא מקיימת, כי ברור לי שזו לא הדרך הישרה שבאמת ראויה.
זו דוגמה אחת מיני רבות, אבל יש מקרים שבהם אני ממש מרגישה שחטאתי בעצם הדרך "לברוח" מן החטא האחר.
איך אפשר להצליח לשמור על הדרך הישרה כך? המשל המתבקש הוא אדם שצריך לדבוק בדרך ולא "לרדת מהשביל". אז מגיעים ושמים לפניו מכשול שאפשר לעבור רק בסטייה מן הדרך, עדיף לו להכשל בידיעה או לרדת מן השביל? או שאולי יש אפשרות אחרת...?
תודה רבה מראש!
תשובה
בס"ד
שלום רב,
כמו בכל דבר אחר בחיים לפעמים צריך להיות חכם ולא צודק.
יש בתנ"ך ובחז"ל המלצות כאלה:
(משלי ט; ח) "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך".
"כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (מסכת יבמות, דף סה)
לכן חשוב מאוד מאוד שתהיי אמיתית. האחריות שלך היא קודם כל על עצמך - שלא לעבור על עברות של לשון הרע וכו'. אין לך אחריות על אחרים אלא רק אם את יודעת שתגובתך באמת ראויה ומועילה.
את בצדק מציינת את הפסוק "תמים תהיה עם ד' אלוקיך". נזכור שד' חוקר כליות ולב. ד' יודע את הכוונות הכי נסתרות שבתוכנו. מנקודת מוצא זו עלינו לפעול בעולם, מנקודת מוצא שד' יודע את הכוונה הכי פנימית שבתוכנו ואנו רוצים להיות אמיתיים וישרים לחלוטין.