אחד בפה ואחד בלב

שאלה

שלום הרב,

בימים אלה אנו עומדים לעבור דירה לעיר חשובה במרכז הארץ הניכרת באוכלוסיה הדתית לאומית בה. כמובן שנושא עיקרי העומד על הפרק אצלנו זה ענין החינוך. לנו בנים בגיל ביה"ס היסודי.

מסתבר, שבאזור אליו אנו עוברים הנחשב לאזור טוב, מספר ניכר של בתי ספר תורניים פרטיים ובית ספר ממ"ד אחד. כדי להבהיר את עצמי היטב אשתמש בהגדרות ה"רחוב" - בבתי הספר הפרטיים לומדים תלמידים מבתים אשכנזיים, מבוססים בעלי יומרה תורנית או תורנית ממש. בממ"ד לומדים בעיקר "שחורים". על אף שביה"ס נמצא בשכונת יוקרה, אין כמעט אף תלמיד מהשכונה עצמה והתלמידים מוסעים לביה"ס משכונות מרוחקות.

בפועל, הטובים לעצמם והשאר, שיתכן ואף הם טובים, גם לעצמם.

בתיה"ס הפרטיים מגובים בסלתה ושמנה של רבני הציבור הדתי לאומי. ואני שואל: הרי אנו אמונים על ערבות הדדית, נכון, שכיתה על טהרת המוצא עדיפה, אולם אנו מחוייבים, לדעתי, גם לעולים חדשים, חלשים יותר והשאר. האם לכך יש לחנך את עצמנו ואת ילדנו להתבודדות ביננו ולהפקיר את החלשים???

אני חייב לציין שילדי יתקבלו בנקל לבתי הספר הפרטיים בהיותי ב"מוצא" ובחתך החברתי ה"נכון".

אולם, אני מרגיש שאעשה שקר לעצמי, ואמעל בחינוך ילדי לו אשלח אותם לבית ספר שמן הסתם מחנך לאהבת העם, הארץ בלה בלה בלה, אולם בפועל מחנך, לדעתי, לגאוותנות וניכור.

אודה לרב על התייחסותו

תשובה