שאלה
לכבוד הרב שמואל אליהו,
ה' עמך!
אתנצל מראש אם שאלתי אינה מנוסחת בכבוד הראוי אך היא עולה מתוך זעקה חזקה הבוקעת ממני.
הייתי במעגל הראשון.
נשלחתי כקצין לפנות יהודים מביתם.
השתדלתי להתחמק ככל הניתן מהפינוי הפיזי והמגע עם בשורת האיוב והמשפחות.
השתדלתי ככל שניתן לעמוד בצד...(לפנות בידיים וכו' ב"ה לא הייתי צריך)
אני לא מבין ואני ממש כועס על הנוער שצמח לנו.
מי הם אותם חוצפנים שיאחלו ויתפללו שלא אזכה להיכנס לגן עדן?
מי הם שיקבעו שאני לא אצליח לישון בלילה כי יש לי שריטה?
ואפילו שמעתי איחולים שאם אצליח להרדם, הלוואי ולא אצליח להתעורר?
מי הם שיקבעו שאני לא זכאי לעולם הבא?
ואיפה כל הרבנים שעמדו מאחוריי וקראו לא לסרב פקודה ונותנים לבני הנוער לפרוק את הזעם על החיילים שלא סירבו פקודה.
והלא ההלכה שלא לסרב פקודה יצאה מבית מדרשנו.
אני בעצמי, אישית, ניגשתי אפילו לאביך הי"ו וקיבלתי ממנו ברכה להצלחה ושמירה לקראת ההתנתקות.
הלכתי למשימה בידיעה שיש לי סמכות הלכתית רחבה מאחוריי עם רבנים גדולים וחשובים כדוגמתך, כדוגמת הרב אבינר, הרב אלון ורבים אחרים ועכשיו כשאני חוטף קללות ואיחולים ו"ברכות" מפה עד הודעה חדשה אין אף אחד שקם ועוצר את ההסתה הזו.
אז מה?
אני מרגיש שהייתי יוצא "גבר" אם הייתי מסרב פקודה והייתי מוערך בצורה מרקיעת שחקים בציבור שלנו.
אבל קיבלתי החלטה אישית והחלטה הלכתית כי אני לא מסרב פקודה.
אני לא מנופף בדגל הפסול הזה! אני לא מאמין בזה ומתנגד לזה!
אז זה מה שמגיע לי?
אני פונה לחבריי שהיו בסיטואציה הזו מהעבר השני.
יקיריי, לא אני לא נשרטתי!
אני אמנם לא ישן טוב בלילה מהמחשבה ומהדאגה על גורלם ושלומם של האנשים היקרים מגוש קטיף אך אני ישן טוב ושלם כשאני יודע שמה שעשיתי היה נכון לעשות.
אני הייתי שם בבית הכנסת בנווה דקלים לעצור אלימות והוצאתי נערים מתוך ידיהם של השוטרים והרגעתי אותם וחיבקתי אותם בניחומים.
אני זה שהתמודדתי עם כעס ושינאה נוראית כלפי וכלפי המדים שאותם אני לובש.
בבוקר אני מרגיש בושה כי אני לובש את המדים האלו.
אבל אמנם אני כועס ומתבייש, לא במעשיי האישיים אלא במעשיי בתור "צבא", בשם אותו גוף שבתוכו אני פועל.
אז במקרה הקב"ה שלח אותי בפעם הזו להיות על מדים ולייצג את הצבא ומטעמו ולא להחריב ולהרוס אותו.
אז מה, פתאום אני כבר מוק
תשובה
בס"ד
היום - אין לי תשובה!
אולי בשבוע הבא כשיעברו ימי האבל!