אבודה

שאלה

שלום. זו הפעם הראשונה שאני מעיזה לכתוב כאן, למרות שאני קוראת סמוייה כבר, ולא אגזים, כמה שנים טובות. אני בת 17 וחצי. "ילדה". מבית דתי, כל חיי למדתי בחינוך הממלכתי דתי, והכל נורא נורמטיבי על פני השטח. אבל מה שבחוץ שונה מאוד ממה שבפנים. חטאתי חטאים רבים. ניהלתי במשך שנים חיים כפולים, בגדתי בכל מה שחונכתי על פיו, ומרדתי בכל מה ש"נכון". והיום, בתקופה הזו, אני ניצבת בפני החלטה די גורלית. אמנם היא לא עניין של חיים ומוות, אבל אני מאמינה שההחלטה שאקבל תכריע לצמיתות אם אגדל להיות האדם שאני כיום, או שאצליח לשוב לדרך הנכונה. כמובן שאני מדברת על שאלת הגיוס לצה"ל\השירות לאומי. מאחר ואני מתלבטת המון זמן, ומרגישה שאני נמצאת במקום מאוד רע כרגע, החלטתי לעשות צעד דרסטי ולהירשם למדרשה. שנה לפני הגיוס. נרשמתי הבוקר. ואני , איך אומרים.. "מתה מפחד". אני רוצה להשתנות. הקב"ה יודע כמה אני רוצה. הוא יודע כמה רע לי עם עצמי, וכמה אני מרגישה שחיי ריקים ושטחיים. שחסר לי משהו. אבל איך אצליח... איך?? איני מאמינה בעצמי בכלל. איני יודעת מה טוב לי, מה נכון לי, אני מפחדת להישבר. אני לא זוכרת מה זה להיות "אמיתית". מה זה להיות "דתיה". למעשה, אני לא בטוחה שאי פעם הייתי שם, ממקום אמיתי. אני לא רוצה לעשות את זה כי "ככה צריך וככה מקובל אצלנו". אני רוצה לעשות את זה בלב שלם, כי אני יודעת שזו הדרך הנכונה. ולא כל ה"סטוצים", ולא האלכוהול, ולא המחשופים. אני נגעלת מעצמי, זו האמת. אבל מי יעזור לי? למה אצליח הפעם, כשכל החיים אני חיה אחרת? איך אני מסוגלת לחיות כמו שאני רוצה.. אם אף אחד לא יודע עד כמה אני רחוקה מזה.. אם אף אחד לא יודע מה עשיתי, ואני מתביישת לדבר על זה?

אני חסרת תקנה לגמרי?....

אני לא יודעת מה לעשות.

אבל תאמין לי שאני לא איזו מפלצת מופקרת, אני פשוט... אבודה. כבר שנים רבות.

תשובה