אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן (בגדים) שאולים, כדי לא לבייש את מי שאין לה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות (רוקדות) בכרמים.
בחמשה עשר לחודש אב, כשהירח עמד במלוא עוצמתו, נהגו להן בנות ישראל להתלבש במיטב מחלצות האופנה ולפזז בכרמים בין בחורי השבט בכדי לשאת חן בעיני האחד והיחיד. מפשט המשנה נראה כי בלי בושה וללא משוא פנים, נגשו הבנות לבחורי ישראל ושיווקו את עצמן באופן ברור וחד משמעי.
הצד השלישי
התפיסה הרווחת של ימינו איננה יכולה להמשיג במילים ולדמיין מציאות בה בנות ישראל יוזמות מהלך שכזה מול המין השני. התנהגות שכזו אינה עולה בקנה אחד עם תפיסת השידוכין של הציבור הדתי, על רוב גוניו. הרי איפה הבושה? קצת צניעות, באמת.
כיום, מקובל לערב צד שלישי בעניין - סבתא פולניה, דודה דאגנית או חבר ללימודים שרוצים לחתן את האדם המחפש להתמסד. לאחר בירורים, בה נערכת רשימת פנויים פוטנציאלית, מתקיים תהליך מיפוי הכולל קריטריונים של מראה, השכלה, משפחה ותחומי עניין. כמה נשאר? נקווה שיותר מאחד. בסיומו של התהליך הכלל ברור - למרות שמעולם לא נחצב בסלע - מתקשרים קודם לבחור המיועד. מעוניין? (קודם צריך לבדוק תמונה בפייסבוק). ממשיכים לבחורה ולוואי ובסוף תהליך זה, הנוגעים בדבר יקבלו שליש בגן עדן ובקיץ הזה ילבשו לבן. האמת, תהליך די מתיש, התלוי בהרבה מידי גורמים, חלקם אובייקטיבים, רובם פחות.
עוד יחזור
בנות ישראל של פעם יצרו מסלול הכרות אחר לגמרי. דרך עוצמתית, חלוצית ויצירתית, ללא גורם שלישי, ללא "אחכה לצלצול הגואל", ללא יועצים זוגיים. אני כאן בלבן, בטהרה ובשמחה, שואלת את דעתך, מסבירה לך את מה שאתה לא תמיד יודע: "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך". כמה אמיתי, כמה פשוט, ובעיניי כמה צנוע. אינני יודעת מדוע נעלם הדבר מן העולם ואינני בטוחה כי ניתן יהיה לשחזרו. הרי אנחנו כל כך מקובעים בתפיסות ובכללים של היום - קודם שואלים אותו, אחר כך אותה.
מכאן ניתן רק לקוות כי כל אחת ואחד ימצא את המיועד לו. בקלות, בשמחה, עם מעט תסכולים ומינימום כאב. הרי החתונה היא רק תחילת המסע, המתחיל מענידת הטבעת והמשכו תלוי באין סוף השקעה, מחשבה ועבודה. יחד ולחוד. יום אהבה שמח.
המאמר פורסם בעלון השבת 'מסביב לשולחן'