אין ספק שמעולם לא היו ימים טובים יותר לרווקי/ת המגזר, מבול שוטף של עצות למיגור תופעת הרווקות ניתך עליהם מכל עבר כאשר המכנה המשותף לכלל העצות הינו הכלל האנרכי הידוע ו"בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, ומה אני אגיד לכם אנשים? כבר הרבה זמן לא ראינו "עשייה" שכזו.
אז אחרי שהביגמיה הסבירה לנו מה קורה להלכה, אחרי שמוצצים את הפוליטיקלי קורקט שלה והופכים אותה לעוד חומר גלם שימוחזר קרוב לוודאי בחממות של הסטיריקן הדגול 'גורנישט בעל הפשקוויל' , הגיעה הבשורה מהטור אחרון של רחלי מלק-בודה שקוראת לכל רווקי ורווקות הביצה (הלייטים גם ככה) לגאול עצמם לדעת ולהתחיל לצאת עם חילונים של ממש לכתחילה כמעשה הודיה הדתלשי"ת הסרוגה וכלשונה: "אם אתם ממילא לא דוסים מי-יודע-מה, וקצה נפשכם במבחר המצומצם; אם נמאס לכם לשמוע שוב ושוב את אותן 30 הצעות מאותן 15 שדכניות - תפקחו את העיניים ותסתכלו סביב. על החמוד עם העגיל, או אדומת השיער ההורסת. הם עשויים להתגלות באופן מפתיע, כשידוך השפוי ביותר שתקבלו אי-פעם." ועד כאן שבת הגדול.
ואז הדוס שבך, זה שדיברו איתו כל הזמן על העגלה המלאה שלנו ועל העגלה הריקה שלהם, כמו יצא הרגע ממצעד מחאת הצינוק למען גלעד שליט וכל מהותו נהפכת באחת לקפיץ הזועק להשתחרר: מה היא חושבת לעזאזל? חילונים לכתחילה? הלסדום היינו ולהודיה דמינו? באמת אין מספיק בחורים שצריך ללכת ולרעות בשדות זרים?
אבל האמת היא שלא נעים אבל הטיעונים והלוגיקה של של מליק-בודה נראים כמו פלרטוט מרהיב על ריצפת הרציונל הטהור: "בבית שלנו יש אוכל כשר ומחשב דלוק בשבת, ספרים של קניוק לצד ספרי הרב קוק, מכנסיים קצרצרים תלויים על חבל לצד גופיית ציצית. ותאמינו או לא, הקירות עדיין עומדים... אם יש משהו שאני יכולה להגיד על זוגיות מעורבת, זה שהיא מרוממת את הקשר למימדים נדירים, ומאפשרת הפריה הדדית...לראשונה בהיסטוריה יגדל דור של ילדים שיגיעו לגיל 18, ותהיה להם בחירה אמיתית אם להיות דתיים אם לאו. הם ייחשפו לכל המידע הדרוש בכדי לקבל את ההחלטה הרת הגורל הזו, והם החוויה המתקנת שלי ושכמותי - אלה שלא הייתה להם בחירה.".
והלייטים שקוראים את זה, מלקייקים, לייק ועוד לייק, כי סוף סוף מישהי העמידה להם אלטרנטיבה שפויה עמוקה ורצינית. למה להצטופף באוהל נחמה ולראות בסעודות שבת את אותם פרצופים שרוטים ומשעממים, כשאפשר להגדיל את המאגר ולראות שיש עולם בחוץ והוא מלא בבחורות ובחורים שווים. רגישים. עמוקים. מכילים. כאלו שיוכלו לקבל אתכם למרות הדת שנדבקת לכם כמו כתם לידה מכוער במיוחד. עזבו אתכם מעבודה עצמית, הליכה לייעוץ, לבדוק אולי יש לכם איזה באג בהתנהגות שבגללו עברתם כבר 200 בנים והיד עוד נטויה, זה לא אתם, זו הביצה הקטנה והממוחזרת. ואלוהים.
כן. מה ששמעתם. איך הוא קשור לזה שלא התחתנתם? כי אלוהים לא מרשה . מ.ש.ל.
ואז קראתי את הטור עוד פעם והבנתי שהאישו של מליק בודה הוא לא הרווקות אלא היחסים הפתוחים עם אלוהים והדת. ואם הייתי יכול הייתי ממש רוצה לשאול אותה: האם רחלי, היית מקימה בשם האהבה את קינך המשותף עם מישהו שהרגע קנה כרטיס על שיט ב'מרמרה' וניסה להתנקש בחיילי השייטת שלנו?
הרי כתבת: "למען האמת, אנחנו מסתדרים יופי. אולי משום שמעולם לא הצבנו את הדת כתנאי לאהבה בינינו, כפי שעושים אחרים. אולי משום שמה שחשוב לנו, זה קודם כל שיהיה בסיס לתקשורת, ורק אחר כך ענייני קיום מצוות"
ונניח שהוא הבחור הכי רגיש, מכיל, עמוק וצ'ופופו שיש, האם בשם האהבה גם היית מוכנה להתמסר לו? או שאולי בגלל שלא מדובר בדברים מינורים, זניחים ולא חשובים כמו ענייני קיום מצוות אלא בלאומניות גרידא היית חושבת פעמיים? ומה עם הילדים והבחירה החופשית שלהם? הרי אם נלך עם הלוגיקה שלך, אז בואי נעשה להם ברית מילה מגיל 18. אם כבר בחירות דמוקרטיות אז עד הסוף.
הלייטים שהתאהבו ברעיון החילוני לכתחילה הפסיקו כבר מזמן לספור את הדת בתור אחת האידיאולוגיות שלהם כמו לאומיות ומוסר ומבחינתם היא כבר מזמן לא פקטור שאפשר לצבוע איתו את החיים, אלא משהו נחמד כזה: סעודות שישי, קצת לדבר עם החבר'ה. לכולם אגב, סבא שהיה פעם רב. אז בואי נקרא לילד בשמו: לא מדובר כאן על מכירתו של אלוהים בשביל האהבה, אלא מכירתו של אלוהים בשקל תשעים. וזה רחלי, כבר לא סיפור של הקרבה אלא של מכירת סוף עונה נאמנה לדברי מארק טווין שאמר כבר: "לדת לא מגיע יותר כבוד מאשר ערימת זבל." ונראה לי שרוב המלקייקים לטור של מליק-בודה היו חותמים על האמירה הזו בעיניים עצומות.
אבינועם הרש משמש כעורך אתר האינטרנט של עמותת ישפה