שערי תירוצים לא ננעלו והיצירתיות חוגגת בהפקת צידוקים לעובדה המבישה שלא פעם פזרנות הכספים המאפיינת את החתונה נעצרת כשמגיעים לאמרגן הראשי של כל האירוע. השדכן.
רק מי שמעולם לא עסק בעניין מסוגל להגיד שמדובר "רק בשני טלפונים". מדובר בהשקעה עצומה של שעות על גבי שעות של מחשבה, בירור, טלפונים (גם הם עדיין לא בחינם, כידוע), יעוץ תוך כדי ועוד. על כל שידוך שמצליח יש עשרות שנופלים אחרי פגישה אחת או אחרי שמונה חודשים. בכל המקרים האלו המציע לא מקבל אגורה ולפעמים אפילו לא טלפון קטן של הכרת תודה.
התשלום לשדכן אינו תלוי במצב רוחם ושרירות ליבם של הזוג המאושר אלא מעוגן עמוק בהלכה עד כדי כך שהיו פוסקים שקבעו שהרב יימנע מלסדר קידושין למי שטרם שילם את דמי השדכנות במלואם, והוזכר ואף חשש של עין הרע ונזק לזוג שלא שילם לשדכן את המגיע לו. אין מה לעשות, עם שליש עולם הבא לא קונים במכולת. חייבים לתת ביטוי להוקרה העצומה לאדם שהפגיש אתכם עם החצי השני של נשמתכם גם בעולם הזה.
כמה אנשים לא מנסים בכלל לשדך כי "אין להם זמן", "הם לא מוכשרים לעניין" ושלל סיבות ותירוצים. אם השכר על כל שידוך שמצליח היה כמה אלפי שקלים, אין ספק שזמן אבוד היה מתגלה לפתע וכשרונות חבויים היו צצים כמטריות בזמן הגשם. כמה זוגות צעירים היו משקיעים זמן ומאמץ אם יידעו ששכר שידוך מוצלח יכסה להם שכר דירה לחודשיים. רבות מדברים על תופעת הרווקות המתגברת במחוזותינו ומטכסים עצה להחלץ מן הביצה. אין ספק שנורמה של תגמול הולם לשדכנים תיתן דחיפה חזקה לעגלה התקועה.
אצל אחינו החרדים מקובל שכל צד משלם לשדכן אלף דולר. למה אצלנו הלהקה המשמחת משלשלת לכיסה כמה אלפיות, סידור הפרחים והמאפרת יקבלו את שלהם טבין ותקילין, אבל האחראי הראשי של הערב צריך להסתפק בטוסטר?