הסיפור הבא מוכר לכולנו, או בעיקר לבנות הרומנטיקניות הדתיות שבינינו. אנחנו גדלות לתוך חממה אולפניסטית שמגדלת אותנו ללמוד תורה ובנוסף לכך לרכוש מקצוע, לרכוש חברות בתנועת הנוער, ומהו מהות החיים? שנמצא את האחד שאנו מחכות לו.. כבר מגיל 14, בשיעורי האישות והמשפחה באולפנה. בגיל 18 אנו מסיימות את לימודינו התיכוניים, ומגיעות לשירות לאומי משמעותי, מתחילות ללמוד באוניברסיטה, ואז בגיל ה20, המופלג, אנחנו חושבות שפגשנו את האחד. אחרי 5-10 דייטים כבר ברור לנו מראש שזה זה, הוא מציע נישואים, יש אירוסין, שמחה גדולה בקרב החברות באולפנה, ואחרי חודשים של תכנונים מרובים, הוא מחליט שזה לא מתאים, מתבטלת החתונה ומתנפצת תקרת הזכוכית.
התנפצות תקרת הזכוכית הוא מושג מוכר בסוציולוגיה. הוא מציג תיאוריה מסויימת, והתיאוריה מתנפצת באופן כלשהו, בו אנו מבינים שהחיים הם לא סרט. אנחנו בטוחים שברגע שנתחתן ונמצא את האחד נהיה מאושרים ונחיה באושר ועושר לא פחות מהדמויות באגדות של דיסני. אנחנו מגלים שזה לא נכון כאשר תקרת הזכוכית מתנפצת מיד אחר כך, אפילו לפני שאנחנו מתחתנים. אם חשבתם שהסיכויים למקרים כאלו הם קלושים, אז טעיתם, זה קורה אפילו לחברים הכי טובים שלנו, וכך קרה גם לחברתי הילה.
מאז שאני זוכרת את עצמי הילה ואני חברות. נפגשנו לראשונה בגיל 10 ונהיינו חברות מאז שנכנסנו לתנועת בני עקיבא יחדיו. כל שבת היינו נפגשות בפעולה, משחקות יחד, לומדות יחד, לומדות ועושות את שיעורי הבית בחטיבה. כשגדלנו והשנים חלפו יצאנו למסעות יחד, הייתי איתה בחדר בכל טיול שנתי, היינו מדברות בתומנו על זוגיות, עם מי כל אחת תתחתן, היינו צוחקות על זה כל שבת אולפנה. היה ברור שהיא תתחתן בשידוך ואני לעומתה הייתי קצת יותר ליברלית ולא חשבתי שברגע שאצא עם בן אדם לכמה פגישות אמצא את אהבת חיי. היא כבר הכריזה בפנינו שכשהיא תמצא את האחד היא לא תהסס לרגע ותתחתן. לא הופתעתי מהעמדה שלה לגבי נושא זה מכיוון שהרבה בנות שהכרתי חשבו שכאשר ימצאו את האחד והיחיד שלהם בבוא היום יתחתנו. לי היה קשה לראות את עצמי חיה בבועה הזאת, להתחתן בגיל צעיר כל-כך, למרות שזה היה בעיני משהו מיוחד, אידאלי. ככל שזה נשמע מפתה הבנתי שאיני יכולה לחיות באשליות.
ואחרי שנתיים מאז אותה שבת אולפנה נפרדו דרכינו. היא הלכה לשירות לאומי, לאחר מכן התקבלה ללימודים, ומאז דיברנו פחות ופחות. עד שקיבלתי את ההודעה המשמחת: ''בשבח והודיה אלה יקירה אני מודיעה לך שהתארסתי עם בחיר ליבי..'' כך נכתב בהודעת sms. כל-כך שמחתי והתקשרתי לכל חברותי להודיע להן. כולם התרגשו כי כולם ידעו שזה היה חלק משאיפותיה של הילה כשהייתה צעירה ולכן זה לא היה לנו מוזר שתתארס למרות גילה הצעיר. במקרה שלה סביר להניח שילדה בת 20 עוד חצי שנה תתחתן עם בחיר ליבה.
חצי שנה חלפה ומאז השמועה חלפה בקרב כל חברי השכונה הדתית - שהחתונה של הילה התבטלה. הייתי המומה מהצהרה הזאת, שאחרי חודשים של תכנונים רבים הכול התנפץ. היה לי קשה מאוד לשאת זאת, במיוחד מכיוון שזו שחברה שהכרתי במשך שנים, שעכשיו שבורה בבית ובוכה אחרי הטלטלה שאחזה בה, ואחרי שבישרה לכל האנשים את הבשורה היא תאלץ לאמר להם שהחתונה מתבטלת, ולשאת את מבטי כל אנשי העיר.
אחרי שבוע הבנתי שעליי לעשות מעשה, לנסות כמה שיותר לשמח אותה, אחרי הבידוד שחשה בתקופה הזו, לכן החלטתי לעשות מסיבה יחד עם כל החברות, לכבוד חברת ילדות שלנו, והיא הצטרפה למרות הכול.
הערב הגיע ובלי דיבורים על החתונה שלא הייתה התחלנו בחגיגות. שיחקנו במשחקי יום הולדת, נזכרנו בזיכרונות ישנים מהילדות שלנו, לאחר מכן יצאנו אל הרחוב לטייל בערב שבת קריר. לאור בקשתה של הילה יצאנו לאזור אחר בשכונה. לא ידעתי מה הסיבה לכך אבל סברתי לנכון שהיא פחדה מהמבטים של האנשים כאשר יראו אותה, ויחשבו על ה''הכלה המסכנה שלא התחתנה''
פתאום הבנתי שכל הטלטלות שאחזו בי, הבחורים שדחו אותי מהרגע הראשון, כבר לא נראו לי חשובים, ברגע שראיתי אותה שבורה, כשישבה על הנדנדה. בנוסף לכך גיליתי דרך לעודד אותה ואמרתי: ''אם זה לא קרה זה כנראה לטובה, עדיף שתיפרדו עכשיו מאשר שזה יקרה לך כאשר שתתחתני'' היא לא אמרה דבר אבל חייכה, בסופו של דבר עדיף שהתקרה תתנפץ לפני מימוש מוסד הנישואים.
והמסקנה די ברורה, לא צריך לבכות על החלב שנשפך, עדיף שהוא יישפך לפני שכבר יהיה מאוחר. אין סיבה לשבת ברחמים עצמיים, צריך להמשיך הלאה, לא הכול תורה מסיני, לא הכול אבוד תמיד אפשר לתקן, לא צריך למהר גם אם נשברים, לפעמים זה לא זה, אבל עדיף לדעת את זה מוקדם מאשר מאוחר, זה רק אומר לנו ששום דבר לא ברור מראש, יש דברים שקורים, אבל לא נעצרים, אלא ממשיכים לחפש.