שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי... לצלילי הלחן היפהפה והמשמח של חסידות מודז'יץ לפיוט הקדמוני, אני מתיישבת להכין שיעור פורימי על ניגוני החג ופיוטיו. לפני- המחשב. ספריית המאמרים המכובדת הספונה בין מרחביו המקוונים קוראת לי ללמוד ולחקור . לצידי- ספריית ספרי הקודש שלנו. ספרי שירה, הגות, חסידות. למעלה, בפינה השמאלית, הרבה מעל לקומתי, מציצה אלי סדרת חוברות נתונה בתוך אוגדן תכול. "תכלת מרדכי".
רכשנו אותה מאחד מתלמידיו בזמן שלימד במושב מגדל. התגוררנו אז בצפון, ובואו של הרב מרדכי אלון לאזורנו הייתה עבורנו בשורת חג. תמיד ידענו שמצפון תתחיל הגאולה, התפייטנו, והנה זכינו- צדיק בא לאזורנו ונפת טבריה צהלה ושמחה...
עברו שנים. הצדיק הואשם, בואו לצפון הארץ הוכתם, אמרנו- כעת ילמדנו רבנו כוחה של תשובה. ולא לימדנו. נבוכנו, התעצבנו, נחנקנו מצער, והמשכנו הלאה.
אני מנערת את מחשבותי, חוזרת אל המשימה שלי- שושנת יעקב צהלה ושמחה. מקלידה את מילות החיפוש באתר האהוב עלי "הזמנה לפיוט", והנה הוא גם שם. מאמר של מרדכי אלון (ללא תואר הרב) על פיוט זה.
". ..והים דומה לרקיע - קח קצת רקיע ביד, קח הרבה רקיע, קח כמה שתוכל, במקרה הטוב הוא שקוף ובמקרה הפחות טוב יש בו דברים אחרים. אין הוא תכלת. אבל אם תביט עליו מרחוק, תראה את התכלת, את התכלית, את המכלול. זה פשר המלה הזו, שראשיתה ת' וסופה ת', וביניהן המלה 'כל'. מרדכי ראה כל העת את התכלת. כאשר היהודים לא הביטו רק אל החוּר שבלבוש המלכות... אלא הם ראו יחד את תכלת מרדכי, את המכלול, אז יכלה אף שושנת יעקב הדוויה לצהול ולשמוח."
תכלת דומה לים, לים כנרת, לידה ישבנו ולמדנו מפיו דברים נפלאים. אני נחנקת שוב.
בעוד מספר ימים אלמד את הפיוט הזה,דבריו של הרב מרדכי אלון מאירי עיניים. מאמרו מעניק עומק ומשמעות לפיוט שעל שמו הוא קרא את סדרת חידושיו על התורה. האם אצטט ממנו? האם אביא דברים בשם אמרם? האם אביא דברים אבל לא בשם אמרם?
ר' נחמן מברסלב אומר כי "הנה מי ששומע נגינה ממנגן רשע, קשה לו לעבודת הבורא. וכששומע ממנגן כשר והגון, אזי טוב לו, כמו שיתבאר" (ליקוטי מוהר"ן ג). אני מוזיקאית, ודברי תורה סדורים על אופנם נשמעים באזני כניגונים. והנה שמעתי ניגון ערב ממנגן שהורשע (ושמא כלל איננו רשע? ושמא הכל בדיה?) וקשה לי לעבודת הבורא.
האם אעביר את הקושי לתלמידותיי? מתוך בחירה חופשית המשכתי לקרוא את המאמר גם אחרי שידעתי מי כתבו. אבל תלמידותיי- נשים משכילות ותלמידות חכם בזכות עצמן, מי שמני לבחור עבורן נגינה השנויה בספק? האם ניתן להפריד את היצירה מיוצרה? או- כפי שטען אריאל זילבר בטקס פרסי אקו"ם האחרון: "הם (אקו"ם) ניתקו את השירים מיוצרם. מה לעשות שיש בנאדם אחרי השירים."
האם אביא את תכניו של הרב בבחינת "תוכו אכל קליפתו זרק"? או שאנהג מנהג דור גאולה, דור בו תוך וקליפה מתאחדים, טעם העץ וטעם הפרי, ה' ושמו, מנגן וניגונו- חד הם, ואשליך את הקליפה יחד עם פרייה?
במקביל להגיגי, מתקיים דיון סוער במרחב אינטרנטי אחר. הדיון שפתחתי שם מתפתח והולך, מוזכרים שמות של רבנים שהיו ואינם ולמרות חטאיהם תורתם נלמדת ומחייה רבים, ועולות סוגיות של דין ומשפט ההמון, של חומרות שונות לעבירות שונות, של סמכות ותואר רב, השיח מסתעף ומשתרג כדרכם של דיונים, נעשה כללי ופתוח יותר משרשור לשרשור.
"תשועתם הייתה לנצח, ותקוותם בכל דור ודור." השיעור שלי מוכן. יש בו השראה ומקורות שליקטתי מהרב אלון, מומתקים בניגון חסידי, ופתוחים ללימוד יצירתי וכנה ולשיח מחבר של תלמידות חכמים הרוצות בדעת ה'. אני תפילה שביום הפורים יומתקו הדינים בשורשם, ותמצא כפרה ומחילה לכל החפצים בכך, ונחמה לכל הנפגעים, כפי שמבאר רבי נתן בליקוטי הלכות על פורים:
אבל באמת לאמתו, גם זאת הקלפה השניה שהיא כלו רע ואין שם שום טוב, אף על פי כן בודאי היא מקבלת חיות מהשם יתברך ברוך הוא כביכול, כי בלעדיו לא היה לה שום חיות, ובהכרח שהיא גם כן מקבלת חיות מאתו יתברך כי הוא יתברך "מחיה את כלם"