הרב עמאר יצא בחריפות נגד הפירושים של שוטנשטיין והרב שטיינזלץ, דבריו הם בוודאי לא הראשונים ולא האחרונים בוויכוח על מה שהוא באמת ובתמים ויכוח עקרוני על דרכה של תורה. עולם התורה כמו כל העולם מסביבנו הולך ומשתנה. המהפכה הטכנולוגית שהפירושים הללו הם ודאי חלק שינתה כליל את עולם הלימוד המסורתי.
העובדה שכל פוסק הלכה יכול בהינף מקלדת וכמה אנטרים לערוך חיפוש עמוק בספרי הגות והלכה דרך "פרוייקט השו"ת" היא לא פחות ממדהימה. ידע שהיה מרוכז פעם אצל יחידי סגולה והיה נתון למגבלות הטבעיות של הידע האנושי הפך כעת להרבה יותר נגיש. היום לא צריך להיות חכם מדי כדי להכין מקורות לשיעור, גם לא כדי לכתוב דרוש לפרשת שבוע. מספיק לזכור מילה או שתיים ממדרש ובתוך שניות אחדות (ומספר לא מועט של זוזים) אתה מגיע אליו.
באקדמיה קוראים לזה "הדמוקרטיזציה של הידע", כל אחד יכול להגיע לכל מקום בכל זמן. במידה מסוימת השטיינזלץ והשוטנשטיין עושים אותו דבר- אם הגמרא הייתה פעם נחלתם של תלמידי חכמים בלבד כעת, היא נחלתם של הכל. כל אדם בעל השכלה מינימלית (ללא צורך בהשכלה תורנית אפילו) יכול לפתוח ספר ולהבין את דברי הגמרא ברמה הבסיסית.
נדמה לי שהתופעה הזו שהיא חיובית לעניות דעתי, היא חיובית גם בעיני הרב עמאר, לא על זה יצא קצפו. השאלה המרכזית היא כיצד השינויים הטכנולוגיים האלו אמורים להשפיע על עולמה של תורה וכאן עולה שאלה מרכזית שנתקלים בה רבות גם אנשי חינוך ואקדמיה. אם הידע הוא כל כך נרחב, זמין ונגיש; מה בעצם הטעם? אם כל זאטוט יכול אחרי חמש דקות של שיטוט באינטרנט לדעת פחות או יותר הכל על מלחמת העצמאות למשל, מה הטעם במורה להיסטוריה? אם המידע כל כך מסודר וקל לגישה, מה הערך בשנים הרבות אותם משקיע איש האקדמיה?
לכולם ברור שהעולם משתנה וכך גם תפקידו של המורה ואיש האקדמיה שמתמקד פחות בידע במובן המופשט ויותר בניתוח ובסידור שלו, שכן לידע אין ערך אם לא יודעים להשתמש בו. אבל בכל זאת הדעות כאן חלוקות: יולי תמיר למשל, שרת החינוך לשעבר גרסה שיש לעבור מהקנייה של ידע להקנייה של כלים; קודמתה בתפקיד, לימור לבנת, לעומת זאת סברה שאין תחליף לידע בסיסי שכל אחד ואחד צריך לדעת.
היישום של הויכוח לגבי עולמה של תורה מתבקש וסוף סוף זכינו והרב עמאר התייחס אליו. שימו לב לדבריו, הוא מדבר על השימוש בכלים של הפרשנות החדשה על-ידי בני תורה, ולא על ידי מי שהידע אינו מצוי ברשותו. הרב עמאר מתייחס פה באופן תקדימי לשאלה שראוי היה כבר מזמן שתעלה על סדר היום- אילו שינויים אם בכלל צריך עולם התורה לעבור לאור המהפכה הטכנולוגית והכלים החדשים.
הרב עמאר לא יוצא נגד הכלים החדשים אלא נגד דרך השימוש בהם; הוא גורס כי לא פעם הם מורידים את הרמה ומביאים לעצלות. זו טענה חשובה ומעניינת, אך מאידך ניתן לומר כי פירושי שטיינזלץ ושוטנשטיין הם חלק מן האבולוציה של לימוד הגמרא, וטענות כמו אלו של הרב עמאר ודאי הועלו בזמנו גם כנגד פירוש רש"י או הרמב"ם. כמו כן ניתן לטעון שההבנה הקלה והמהירה יותר של הגמרא יכולה לפנות את השטח לבנייה של קומה נוספת, עיונית יותר בלימוד. חשוב גם להשים לב שאצל שטיינזלץ ושוטנשטיים ניתן גם למצוא יותר מסתם תרגום. העיונים של שטיינזלץ (איתו יש לי באופן אישי יותר היכרות) בענייני שפה, היסטוריה ומדע; מרוממים את הלימוד והופכים אותו לחי יותר; ההערות של שוטנשטיין הם לא פחות מבריקות.
לא באתי להכריע בשאלה הזו, שהיא באמת שאלה מהותית וחשובה לדרכה של תורה וצריכה להתנהל בין הרים גבוהים; כל שבאתי לעשות הוא להאיר ולקוות שיש כאן פתח לדיון חשוב שצריך להתנהל. מעבר לכך, אלו הן סוג הפעולות שרב ראשי צריך לעשות ובעידן של רבנות ראשית "חלבית" ובמידה רבה לא רלוונטית, יש לברך על כך.