התבטאותו האחרונה של הרב אבינר בנושא פירוט הלכות צניעות לנשים, נערות וילדות, מוכיחה את אחד מכללי היסוד שעליהם מושתתת ההלכה היהודית: כלל יסוד הוא שגדלות בתורה אינה נמדדת בהיקף הידיעות ההלכתיות שרכשת, כשרון הלמדנות ויכולת השינון והציטוט של מקורות הלכתיים, אלא בשאלה אחרת. השאלה שלפיה מודדים גדלות בתורה, היא עד כמה הפוסק מביא בפסיקותיו לקידוש השם, ועד כמה הוא מביא לידי ביטוי הלכתי את רצון השם בעולם.
אין עוררין על כך שהרב אבינר אוחז בידיעות תורניות מופלגות. אך נשאלת השאלה, האם פסיקותיו בנושא צניעות מביאות לידי קידוש השם, או שמא להיפך?
למען האמת והיושר, עלינו להכיר בכך שישנו חלק בציבור הדתי שסבור שהתבטאותו האחרונה של הרב אבינר אכן מקדשת שם שמים. יש הסוברים שכללי הצניעות המפורטים בכתביו, אכן עולים בקנה אחד עם רצון השם. לעומת זאת, רבים אחרים מוצאים את עצמם מזדעקים לנוכח הרשימה ההלכתית הנ"ל, המכתירה עצמה בכותרת "צניעות", וחשים שלא זו הצניעות שהם מכירים. הם חשים עלבון בשם המושג "צניעות", ונפגעים בשם היהדות שמוכתמת כתוצאה מהשימוש שעושה הרב אבינר במושג זה. אז היכן שוכנת ה"אמת" ההלכתית והתורנית? האם הרב אבינר אכן מייצג אותה? ברשימה זו ננסה לעשות מעט סדר בבלגאן.
עלינו לזכור כי החברה היהודית- הלכתית נחלקת כיום לשני זרמים עיקריים, שלפעמים נדמה כי הם הפוכים לחלוטין זה מזה: הכוונה היא כמובן ליהדות החרדית לעומת היהדות הדתית-לאומית. בתווך, בין שני הזרמים הללו, נמצאת החברה החרדית-לאומית (חרד"לית), שאליה משתייכים הרב אבינר וקהל שומעי לקחו. החברה החרד"לית חולקת מכנה משותף אחד עם החברה הדתית לאומית, והוא: היחס החיובי והמחייב כלפי הציונות והמדינה. לעומת זאת, במרבית התחומים האחרים ובתוכם גם תחום הצניעות, החברה החרד"לית דומה מאוד לחברה החרדית, ושונה מאוד מהחברה הדתית לאומית.
מבחינה אידיאולוגית והשקפתית, התפיסה שמייצג הרב אבינר בכתביו בנושא צניעות, עולה בקנה אחד עם התפיסה החרדית הקיצונית, וככזו היא מנוגדת לתפיסה הדתית לאומית בנושא צניעות. הבה נעמוד על ההבדל בין שתי התפיסות:
התפיסה החרדית הקיצונית (כמו גם התפיסה החרדל"ית אותה מייצג הרב אבינר), חולקת מכנה משותף עם אידיאולוגיות נוצריות-קתוליות ואיסלאמיות, ורואה בכל הקונספט של מיניות - פשע. האיסור ההלכתי על מיניות פרוצה וחסרת גבולות, נתפס כניסיון להעלים את המיניות באשר היא. אם המיניות היא פשע, הרי שהיא מאיימת ומעוררת חרדה, ומכאן שעלינו לברוח מפניה. האישה, כמייצגת של המיניות, נדרשת להסתיר את מיניותה באקט שכל כולו אומר הכחשה, הדחקה ומחיקה של מיניותה, כאשר מאמצי הסתרת הגוף נמצאים על אותו מישור של "מחיקת עכבות הפשע". אישה המזדהה עם חוויית המיניות כפשע, תעשה מאמצים לטשטש את מיניותה וגם את יופייה: היא תקלע את שיערה בצמה, לא מתוך נוחות אלא על מנת שלא יבהיק ביופיו. היא תירתע מאיפור ומקוסמטיקה, לא מתוך שיקולים של טעם אישי, אלא מתוך אי רצון לשתף פעולה עם אסתטיקה נשית. היא תתלבש באופן א-מיני, לפעמים מוזנח, ואם לא מוזנח אז מטופח אך ילדותי, כאשר הצבעים המותרים לה הם רק צבעי "בייבי" דהויים וחלילה לא צבעים מסעירים ומסקרנים. וכך, כל הופעתה תשדר "אני אישה אבל לחלוטין נטולת מיניות".
לעומת זאת, התפיסה הדתית לאומית, רואה את המיניות באופן אחר לגמרי. במקום לראות את הצניעות במונחים החרדיים והחרדתיים של "הסתרה ומחיקה של עכבות הפשע" (כאשר הפשע הוא כמובן מיניות האישה), ניתן לראות את הצניעות על אותו מישור של סוד.
למה הכוונה בביטוי "מיניות היא סוד"? ובכן, אף אחד מאתנו לא מעוניין לגלות בוקר אחד, שהשיר האישי והפרטי שהוא כתב בינו לבין עצמו, "דלף לרשת" וכעת הוא מפורסם בעמוד הפייסבוק שלו. אם השיר הפרטי שלנו חלילה "ידלוף" לעיני כל בלא רשותנו, נחוש בושה. הסוד יעלם ויתפוגג לו, או גרוע מכך- יהפוך להיות אובייקט זול וציבורי, שאיש לא באמת עומד על טיבו העמוק. באותו אופן, כך איננו מעוניינים לחשוף באופן בלתי מבוקר את סוד המיניות שלנו , וזאת משום שהוא גבוה מדי על מנת להשתמר באופן חשוף לגמרי, ולא משום שהוא נמוך ומאיים. סוד מתפוגג ברגע שמגלים אותו, ולכן מיניות זקוקה לכיסוי ולא להחצנה. אך אין זה כיסוי של מחיקה, אלא כיסוי של רמיזה, המתבטאת ב"צניעות".
לפי גישה זו, המיניות נתפסת כדבר גבוה, סודי , נעלה. לא בדיוק אובייקט, משום שהסוד של המיניות נכנס לקטגוריה של ה"אינסוף" של "בלתי נתפס", "בלתי ניתן לרדוקציה סופית". את הסוד אפשר להבין כרמז מטאפורי. רמז איננו מוחק את האובייקט שהוא מסמן אליו, אלא מכוון להעצים אותו תוך שהוא מצהיר על חוסר יכולתו להעביר אותו תרגום מלא.
על פי השיח הזה, האישה אמורה לשמר את היותה נשית ומושכת. לרמוז באמצעות המראה שלה על נשיותה, אך בדרך מעודנת ואף מתוחכמת, מבלי שלבושה "יצעק" את המיניות באופן זול ונמוך. ואם בכל זאת מתעקשים לנקוט בפירוט דקדקני של פרטי לבוש, על גבול המציצנות הפרוורטית, שבוודאי איננה מכבדת נשיות אלא משפילה אותה, ניתן לומר ש"גרביונים עבים- 40 דנייר", שכל מטרתם היא "לטשטש את צורת הרגל עד כי לא יבצבצו ממנה שיערות", אינם מתפקדים כמטאפורה מוצלחת לנשיות.
על פי השיח הדתי-לאומי, הגבר נתפס כמי שמעוניין להכיר בנשגבותו של המרחב המיני. הוא מכיר במיניות הנרמזת של האישה, רמז שבו הוא אמור להתבונן במבט מסוקרן אך מכבד ובעל גבולות, ולא לברוח ממנו באמצעות מחיקת האישה והשפלת המבט שלו עצמו.
מי שאיננו מסוגל, גבר או אישה, להפריד בין לבוש של צניעות מרמזת, לבין לבוש של פריצות, כנראה לא מכיר במיניות כדבר גבוה ונשגב, אלא סובר שהדרך היחידה להציג אותה, היא באופן זול ונמוך. נמצאנו שדווקא הלבוש הפרובוקטיבי והמתירני, חולק מכנה משותף עם הגישה החרדית, כאשר שניהם לא מכירים במיניות כסוד , אלא רק כאלמנט נמוך. החרדי- מוכרח להתרחק מהנמוך כמה שאפשר, ואילו חברו המתירני, אין לו השאיפה לחיות בעולם שאיננו נמוך, ומכאן שאין לו "בעיה" עם פריצות. נמצאנו שתפיסה האידיאולוגית היחידה המכבדת את המיניות , היא זו הדתית לאומית.
בשולי הדברים שתי הערות: ראשית, אינני מתכוונת לאפיין את החברה החרדית ולבצע כאן הכללה כלפי אנשים מסוימים, אלא את התפיסה האידיאולוגית שממנה נובעים חלק מכללי הלבוש החרדיים. כשיורדים לרמת הפרט, כמובן שניתן למצוא נשים חרדיות המתלבשות דווקא לפי האידיאולוגיה הדתית-לאומית המעוניינת להעצים את סוד המיניות, או להיפך- נשים דתיות לאומיות המתלבשות דווקא לפי האידיאולוגיה החרדית, המעוניינת למחוק את המיניות.
שנית, בעקבות הפולמוס שעוררו דברי הרב אבינר, נדהמתי לגלות תגובות שטיעון העיקרי היה: "מה אתם רוצים, הרי זו ההלכה!" אם תגובות אלו נכתבו על ידי מי שלצערנו לוקה בבורות בכל מה שקשור להשתלשלות ההלכה ותהליך הפסיקה, הרי שאין לי ברירה אלא לסלוח לו. אך כאשר הדברים נאמרים מפי בחורי ישיבה ומלמדים, הטיעון הזה מקומם ומטעה את הציבור. אין כאן המקום לעשות סדר הלכתי בתוך רשימת הוראות שחלקן הלכה פסוקה וחלקן נשענות על קנה רצוץ, אך ראוי לכל אחד שמזדעק "הלכה!" לשאול את עצמו: האם אשתך, אמך או אחותך הנשואה, מגלחות את שיער ראשן מתחת לכיסוי ראש? ואם לא, הכיצד? "הרי זו הלכה! החתם סופר בכבודו ובעצמו פסק כך!" ודי לחכימא.
כעת בוודאי תשאלו: מהי הגישה המייצגת את היהדות באופן אותנטי יותר? האם הגישה החרדית הקיצונית או הגישה הדתית לאומית? ובכן, אם נפשפש במקורות היהודיים נוכל בהחלט למצוא הדים לשתי הגישות. ניתן להתווכח אילו מקורות מהווים את הגישה המרכזית והחזקה, ואילו מקורות מהווים גישה שולית אזוטרית. ניתן להתווכח אילו מקורות הם ריאקציה תרבותית המושפעת מגישות נוצריות-פוריטניות, ואילו מקורות מבטאים יהדות "נקיה" יותר. אך מעבר לניתוח ההיסטורי, את שאלת האותנטיות נשאיר לכל אחד לפתור עם עצמו באמצעות האינטואיציות הבריאות שלו:
באיזה א-ל אנו מאמינים? באיזו יהדות אנו מאמינים? באיזה אדם אנו מאמינים? האם בא-ל שמעוניין שיציר כפיו יחרד ממיניות האישה ולכן ימחק אותה באמצעים משפילים, או שמא בא-ל שמתייחס אל המיניות כאל סוד נשגב ופנימי, הראוי להיות מכובד, ולכן- נרמז?
* למעוניינים להעמיק: ביטוי תורני-אינטלקטואלי לגישה הזאת ניתן למצוא במאמר "צניעות ובושה" מאת הרב שג"ר. המאמר פורסם בשני ספרים: "כותנות אור" , קובץ מאמרים על צניעות מכל גווני הציונות הדתית, וגם בספר "נהלך ברג"ש" : קובץ מאמרים של הרב שג"ר.
הכותבת מלמדת במדרשת לינדנבאום הישראלית (ברוריה)