בתחילת פרשתנו מופיע הצו האלקי לאסוף מאת בני ישראל תרומה עבור בנית משכן - מקדש: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. רש"י מביא בשם חז"ל, הבחנה בין שלש מגביות שנאספו מאת בני ישראל לצורך הקמת המשכן. במגבית הראשונה נאסף סכום קבוע של מחצית השקל מכל איש. מתרומה זו בנו את אדני המשכן שהיוו את היתדות והבסיס להקמתו. במגבית השנייה נאסף סכום נוסף של מחצית השקל מכל איש, שהופקד בקופת המשכן וממנו נקנו קרבנות הציבור שהוקרבו. במגבית האחרונה נאספו חומרים וחפצים הכל לפי רצונו ונדבת ליבו של האדם. הנדבות כללו אבנים טובות, כסף, זהב, בדים ועוד, כשמחומרים אלו בסופו של דבר הוקם המשכן.
שלושת המגביות הללו, משקפות תנועות נפשיות ועמדות רוחניות שונות הנוגעות ליחס שבין היחיד לבין הכלל, ונעות על הציר שבין אינדבדואליזם וייחודיות, לבין התמסרות אל הכלל תוך איבוד מסוים של עצמיות.
למעשה מדובר בשני סוגים שונים של תרומה שההבדל ביניהם נוגע לכמה דברים.
ראשית, בשתי התרומות הראשונות מדובר בכסף, בעוד שבתרומה השלישית מדובר בחומרים.
שנית, בעוד שבשתי התרומות הראשונות מדובר בסכום קבוע בלתי ניתן לשינוי (העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט), הרי שבתרומה השלישית רשאי כל אדם להביא כמה שירצה: כל איש אשר ידבנו ליבו. אולם ההבדל העיקרי הוא בתפקידן של שתי התרומות הראשונות שנועדו לטשטש את ההבחנה בין אדם לאדם, ולהציב את כל בני ישראל נוכח המשימה הלאומית של בנית המשכן באופן שווה. אין עשירים ואין עניים, אין חזקים ואין חלשים, אין קרובים יותר ואין קרובים פחות.יסודותיו של המשכן, בסיסו, אדניו, מושתתים על שוויוניות מוחלטת השוללת מכל אחד את האפשרות לחוש עליונות, מקורבות או שותפות יתר על פני חברו.
הדבר בא לידי ביטוי גם בעובדה שמדובר בכסף ולא בחומרי גלם או מוצרים. בשונה מכסף, החומר המסוים יוצר זיקה ייחודית בין התורם ובין המשכן הנבנה ממנו, באופן שבו עלול להווצר פער ביני לבין חברי. זהב יותר חשוב מכסף, עורות אילים יקרים יותר מעורות תחשים וכד. לא כן כשכל אחד נותן כסף, שהוא אמצעי גולמי שאיננו משתנה במגע יד זה או אחר.
אל מול תרומות אלו ניצבת תרומת החומרים שבה כל אחד תורם מה וכמה שירצה. זוהי תרומה אישית המביאה לידי ביטוי את נגיעתו האינטימית של האדם באמצעות הדבר אותו הוא תורם. כך אשה שיש לה תכשיט יפה בביתה שהיא קשורה אליו ברגשות סנטימנטאליים, ולמרות זאת היא מוכנה לוותר עליו ולהביאו אל המשכן. איש אחר מוותר על בגד עשוי בד מיוחד, אחר מוותר על אבן יקרה שקבלה בירושה מסבו וכד.
בתרומה זו, ניצב כל אדם כיחיד אל מול המשכן, אל מול המשימה הלאומית, ואז בוחר את המבע שאותו הוא מבקש להביע בתרומתו, מבע מדויק המשקף את תחושתו האינטימית כלפי המשימה שבפניה עם ישראל ניצב. יתרונה של התרומה האחרונה שהיא איננה מבטלת את עצמיותו של היחיד. היא מותירה מקום לרחשי ליבו ומקיימת אותו כבן יחיד בתוך ציבור. חסרונה בכך שהיא מבטלת את השוויוניות ועלולה ליצור תחושה של שווים יותר ושווים פחות. האם אמנם, מי שזכה ויש לו יותר כסף, אמור להיות קרוב יותר לשלטון? משפיע יותר? מתנשא יותר?
בכדי לתקן זאת, קיימות התרומות הראשונות באמצעותן מבקשת התורה ללמד את העשיר כי למרות הכל הוא שווה בין שווים. לצד יכולתו להביא לידי ביטוי את רצונו הכן לתרום הרבה, היא גם מכריחה אותו להביא את אותו סכום מדויק כמו שכנו העני, ודווקא למטרה היסודית של בנית האדנים שהם יסוד היסודות של הבית. התשתית היא בשוויוניות, אין עוגנים ללא הכרה פנימית ותודעה עמוקה שכלנו שווים.
מסופר על אחד האדמורי"ם, שביקש לבנות בבית הכנסת שלו ארון קודש גדול ומפואר. בליל שבת אחד הוא הכריז על המטרה ועל פתיחתה של קרן לתרומות שממנה ייבנה בעזרת השם אותו ארון קודש. לאחר כמה ימים הגיע אל אותו אדמו"ר איש אמיד מן הקהילה והודיע לו כי הוא יכול לסגור את המגבית, כיון שבכוונתו לתת תרומה גדולה שתספיק לבדה למימון הארון.
להפתעתו של אותו עשיר, סרב האדמו"ר להצעתו הנדיבה. אני חושב גם על טובת הקהילה וגם על טובתך, הסביר לו האדמו"ר בנימוס. רוצה אני שכל יהודי מן הקהילה שיבוא להתפלל בבית הכנסת ויראה את הארון הנפלא, יחוש שותפות, ירגיש חלק, יחווה מעורבות. וגם רוצה אני למענך, שכשתבוא אתה לבית הכנסת להתפלל, לא תבואך רגל גאוה ותאמר: אני עשיתי, זה שלי.
מתח זה שבין כל איש אשר ידבנו לבו לבין העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט הוא המקיים את היחס הנכון שבין שוויון וייחודיות, בין התמסרות לכלל תוך ביטול לבין אינדיבידואליות ובעיקר, בין תחושה פנימית של עצמיות מיוחדת ואישית, לבין הכרה של ענווה של היותנו יתד אחד, אדן אחד בתוך המשכן הנאה והמפואר של עם ישראל.
הרב איתמר אלדר, ר"מ בבית המדרש לבוגרים בגולן, מרצה במכללת "אוהלו" ומרבני צהר
המאמר פורסם בעלון "השבת" של צהר