(יז) כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: (יח) לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם:
(פרק ז)
היחס בין פסוק יז לפסוק יח אינו פשוט. עיון בדברי רש"י יבהיר את הבעיה; כך כתב רש"י: "כי תאמר בלבבך - על כרחך לשון דילמא הוא, שמא תאמר בלבבך מפני שהם רבים לא אוכל להורישם, אל תאמר כן, לא תירא מהם. ולא יתכן לפרשו באחת משאר לשונות של כי, שיפול עליו שוב לא תירא מהם".
"רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם"
ישנן כמה משמעויות למלה "כי" (ראו גיטין צ ע"א), ורש"י קובע שהמשמעות היחידה האפשרית כאן היא "לשון דילמא", כלומר שמא – שמא תאמר בלבבך "רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם", "אל תאמר כן, לא תירא מהם".
נמצא לדעת רש"י שהתורה מזהירה שאין לומר "רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם". אכן יש לשים לב שהביטוי "אל תאמר כן" הוא ביטויו של רש"י שאינו מופיע בפסוק. ומדוע נצרך רש"י להוסיף מילים אלו? מבאר רבי אליהו מזרחי בפירושו לרש"י: "מפני ששלילת הספק, ראוי שיהיה ממין הספק. ואחר שהספק היה בלשון 'כי תאמר', צריך
שתהיה שלילתו ב'אל תאמר'". הביטוי המתאים לאמירה 'כי תאמר' הוא 'אל תאמר', ומכיון שביטוי זה אינו מופיע בפסוק נצרך רש"י להוסיפו. ומנין למד רש"י להוסיף מילים אלו? מן האזהרה שבפסוק "לֹא תִירָא מֵהֶם". אזהרה זו בנויה על שלילת האמירה "רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם". "אל תאמר כן, לא תירא מהם". השלילה "אל תאמר כן" אמנם אינה מופיעה בפסוק במפורש אבל ניתן, לדעת רש"י, ללמדה מן הפסוק.
הבנתו של רבי עובדיה ספורנו היא אחרת. לדעתו התורה כלל אינה שוללת את האמירה "רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם", אדרבה נראה שאמירה זו היא טבעית ומובנת. נעיין בדבריו:
"כי תאמר... איכה אוכל להורישם... לא תירא מהם. כשתאמר איכה אוכל להורישם בהיותם רבים ממני, לא תאמר זה על צד שתירא מהם אלא על צד שתכיר שזה היה נמנע לולא ה' שהיה לך. וזה כי "זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים", שהיו רבים וחזקים ממך ונתנם בידך והאבדת את שמם".
בהסתכלות טבעית אין אפשרות להוריש את העמים הרבים
התורה מתארת מציאות שבה נפגשים ישראל בריבוים של העמים שאותם הם צריכים להוריש. התגובה הטבעית היא: "רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם". השאלה היא כיצד נאמרת תגובה זו, האם מתוך יראה והרגשת חוסר אונים או מתוך ביטחון בה' שיסייע בהורשת העמים למרות ריבוים?
"לֹא תִירָא מֵהֶם" – אל תאמר "רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי וכו'" בדרך של יראה. אין כל בעיה באמירה עצמה, אך התורה מורה לאומרה "על צד שתכיר שזה היה נמנע לולא ה' שהיה לך".
נכון, בהסתכלות טבעית אין אפשרות להוריש את העמים הרבים, אבל צריך לזכור את התקדימים – "זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם", גם הם "היו רבים וחזקים ממך" ולמרות זאת נתנם ה' בידך. ומתוך זכירת העבר יתעורר הביטחון בתשועת ה' בעתיד.
למדנו אפוא על שתי גישות שונות בהבנת פסוקים יז-יח. רש"י הבין, שהתורה שוללת אמירה שיתכן שישראל יאמרו בהיפגשם בריבוי העמים המיועדים להורשה. ולעומת זאת, ר"ע ספורנו הבין, שהתורה אינה רואה בעיה באמירה עצמה, אלא מדריכה את ישראל לתחושות נכונות שצריכות ללוות אמירה זו.