גם מפקדם של הלויים הסתיים.
לאחר סיומם של המפקדים באות בתורה מצוות אחדות שבמבט ראשון לא נראה קשר ענייני ביניהן: שילוח טמאים מן המחנה, אשם גזילות, סוטה, נזיר, ברכת כהנים.
ראשונה במצוות היא כאמור מצוות שילוח טמאים מן המחנה. פרשה זו היא המשך לתאור מחנה ישראל; כך כתב ראב"ע (ה, ב):
ונסמכה פרשת 'וישלחו מן המחנה', בעבור היות השכינה בתוך המחנות בנסעם ובחנותם.
וכן כתב גם הרמב"ן (ה, ב):
אחר שהקים את המשכן צוה בשלוח הטמאים מן המחנה שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה.
טעם זה לסמיכות נראה ברור ופשוט, אך מה טעם בסמיכת אשם גזילות לכאן?
כותב ראב"ע (ה, ו):
ונסמכה פרשת 'איש או אשה', כי צרעת והזוב יבואו בעבור מעל.
בענין אשם גזילות כתוב (ה, ו):
איש או אשה כי יעשו מכל חטֹאת האדם למעל מעל בה' ואשמה הנפש ההִוא.
העונש על מעילה זו בה' היא צרעת וזוב, ולכן נסמכה, לדעת ראב"ע, פרשת אשם גזילות לפרשת סוטה.
אמנם הסיבה לסמיכת פרשת סוטה לאשם גזילות, לדעת ראב"ע, היא אחרת לחלוטין (ה, יב):
וטעם הסוטה, בעבור 'ומעלה בו מעל'.
לדעת ראב"ע, הקשר בין אשם גזילות לסוטה הוא לא בתוכן אלא בביטוי לשוני משותף; בענין אשם גזילות כתוב: "למעל מעל בה'", ובענין סוטה כתוב: "ומעלה בו מעל"; זהו הטעם לדעת ראב"ע לסמיכות פרשיות אלו.
וכך ממשיך ראב"ע (ופרשנים נוספים) ומצביע על קשר בין כל שתי מצוות סמוכות, וכל קשר הוא מסיבה אחרת ומסגנון אחר.
לעומת זאת הרלב"ג בביאורו לפרשתנו מצביע על רעיון אחד הקושר את כל המצוות, אך הוא אינו מסתפק בקישור הטכני אלא גם עומד על התועלת החינוכית שבהצמדת מצוות אלו.
אחרי מצוות שילוח הטמאים מן המחנה שהיא "מה שיסיר ממנו הרע והפסד הסדר", באה כאמור מצוות אשם גזילות; כותב הרלב"ג (ה, ח):
וידמה שזכר בזה המקום זאת הפרשה, להסיר הרע מן המחנה אשר יביא למריבה וקטטה, והוא שיהיה האדם נזהר מלהחזיק בממון חבירו שלא כדין, ולא יסמוך על חולשת שכנגדו שאין לו גואלים, כי התורה שמה גואליו היותר נכבדים שבישראל, להשיב האשם אליהם, כדי שלא יהנו לו מעשיו המגונים.
מצות אשם גזילות ממשיכה את המצוה הקודמת (שילוח טמאים) בהסרת הרע מהמחנה. אמנם, פותחת מצות אשם גזילות גם את שרשרת המצוות הבאות בעיסוקה בהעמדת השלום בעם. גזל הוא אחד מהמעשים המגונים הזורעים מריבה וקטטה בין אנשים. התורה נלחמת נגד תופעה זו בחוזקה על ידי שהיא דואגת גם לאנשים החלשים בחברה שלא יגזל ממונם, ובשום מקרה לא יהיה רווח לגזלן מפשעיו. הרחקת הגזל תועיל מאד להעמדת שלום בעם.
בהמשך מופיע דין הסוטה; כותב הרלב"ג (ה, יב):
הנה סמך זאת הפרשה לפרשה הקודמת שהיתה תכליתה להסיר קטטה ומחלוקת מישראל בכללם, כי זאת הפרשה היא להסיר הקטטה מן הבית. והנה שלום הבית קודם לשלום העם, לפי מה שנתבאר בפילוסופיה המדינית. ואולם התחילה התורה מן השלום היותר נכבד המאוחר בסדר, וסיימה בקודם בסדר, כמו שנבאר, וזה ממנהג התורה במקומות רבים.
לאחר שהתורה מתמודדת עם המריבה והקטטה בעם, היא עוברת להתמודד עם המריבה בבית הפרטי של האדם. הזנות והחשד בזנות הם גורמים המְסַכְּנִים את שלום הבית, ועימם באה התורה להתמודד בדין הסוטה. אכן, הסדר הטבעי הוא שיש צורך בשלום במשפחה על מנת להגיע לשלום בעם, ואם כן היה צריך להקדים את דין הסוטה, אך הרלב"ג מבאר שהתורה פתחה דווקא בשלום היותר נכבד אף על פי שהוא מאוחר בזמן. זאת ככל הנראה על מנת שהשלב האחרון יהיה לנגד עיניו של האדם גם בעת התמודדויותיו הקודמות.
לאחר דין הסוטה בא דין הנזיר (ו, א):
והנה סמך זאת הפרשה לפרשת סוטה שעניינה להסיר הקטטה וההפסד מן הבית, לפי שזאת הפרשה היא להשקיט הריב וההפסד מן האדם בעצמו מצד תשוקותיו הגופיות אשר יביאוהו לחטוא. והשקטת זה הריב הוא ממה שיקדם בסדר לעניין שלום הבית ושלום המדינה, ולזה שמתהו התורה אחרון בסדר. ועניין זאת הפרשה הוא לרפואת מי שיצרו מתגבר עליו, כי הוא צריך שיזיר עצמו מן היין, כי היין הוא סיבה חזקה להגביר היצר הרע ולהמָּשך ממנו הפסד והגנות במידות ובעיון.
מטרתם של דיני הנזיר הם "להשקיט הריב וההפסד מן האדם בעצמו", כלומר לגרום לשלום ושלוה בתוך האדם עצמו. הדבר נעשה על ידי התנזרות מן היין שהוא "סיבה חזקה להגביר היצר הרע"; והתגברות היצר הרע היא שגורמת ל"הפסד והגנות במידות ובעיון". ההמשכות של האדם אחר יצרו הרע מֵפרה את האיזון הפנימי (=השלום) שבאדם עצמו.
לאחר העמדת שלום הבית בא השלום שבאדם פנימה. אמנם, כאמור, זהו שלב קודם בסדר הטבעי; ראשית צריך האדם לדאוג לשלום שבעצמו על ידי התגברות על תאוותיו, לאחר מכן מגיע השלב של שלום הבית, ורק לאחר מכן שלום העם שהוא הנכבד אך המאוחר בטבע.
ואחר שזכר מה שיביא להסיר מלחמת האדם עם נפשו, ויסיר הריב והקטטה וההפסד מן הבית ומן העם בכללו, זכר זאת הפרשה והיא ברכת כהנים, שהיא מעירה הערה נפלאה על עניין השלימות והשלום האמיתי.
השלימות והשלום האמיתי הם גם בעניינים הרוחניים - אמונות ודעות נכונים - וגם בעניינים הגופניים – שפע ברכה כתוצאה מדבקות ההשגחה האלהית. אמנם, השיא מגיע רק לאחר העמל שבדרך: שלום פנימי, שלום הבית ושלום העם.