תפילת ערבית וקישורה לשמירת ארץ ישראל

יעקב אבינו, בפרשתנו, מתקן את תפילת ערבית. כך לומד הירושלמי במסכת ברכות (פ"ד ה"א) מלשון הכתוב: "ויפגע במקום" – אין פגיעה אלא תפילה.
שיתוף הלשונות פגיעה ותפילה, לאורה של השפה העברית מעורר מחשבה. שכן, מקובלנו כי הלשון "פגיעה" באה לבטא מימד של חיסרון. בין אם המדובר בחסרון כיס, אובדן פיזי ובין אם מדובר על אובדן רגשי אמוציונלי.
מה לתפילה, שהיא ביטוי לשלימות היחסים שבין אדם לקונו, ולפגיעה?
כדי לחדד את הדברים, יש צורך לשאול את שאלת הבסיס על מאמר חז"ל בברכות דף כ"ו: "תפילות – אבות תקנום".
מדוע יש צורך במסגרת משולשת של תפילה? מה הוסיף יעקב אבינו על התפילות שיסדו אבותיו?
נעמיק ונשאל, מהי באמת התפילה שהתפלל יעקב, אותה תפילת ערבית ראשונית, הלא לא מציין המקרא כל ביטוי לתפילה זו מלבד הלשון "ויפגע"?
ניתן לומר, כי חידוש גדול מלמדנו יעקב אבינו. אין משמעות לתפילה ללא תחושת החסרון. רק אדם חסר, המפחית במשהו מעוצמתו הפיזית והרגשית, הוא זה שיכול לחוש טעמה של תפילה.
רק אדם שאינו "מלא בעצמיותו", שיש בו מימד של פחיתות, הוא זה שיכול לפתוח דלתות לבו לקשר עם הבורא יתברך.
יעקב אבינו חווה תחושה של חיסרון. בזוהר חדש על הפסוק "וילן שם כי בא השמש" מבואר, כי לשון "וילן", אינה באה לציין לינה, אלא תלונה. יעקב אבינו מתלונן לפני הקב"ה על כך שזורחת השמש לעוצמתו ושלטונו של אחיו עשו, ואילו שמש שלטונו שלו – הולכת ושוקעת.
דהיינו, יעקב חווה בראשית פרשתנו חוויה רבת-עוצמה של חיסרון. אחת מנקודות השיא המקראיות במאבק יעקב ועשו מתרחשת, לפי הסבר הזוהר החדש, במסע הנדודים של יעקב אבינו מבאר-שבע לחרן. מדובר בחוויה רגשית, בתחושה עמוקה של חסרון. חסרון שלטוני, חסרון של יכולת הנהגה והובלה.
מלמדת אותנו התורה, כי אותה התחושה של חיסרון ופגיעה, היא הבסיס לתפילת אמת. "ויפגע במקום" ללא תיאור לשון התפילה, מאחר ולא במלל עסקינן, כי אם במבוא רעיוני למהותה של תפילה.
ולא די בכך. יעקב בוחר ללון במקום תפילתו "וישכב במקום ההוא". הגמרא בחולין דף צ"א מבארת, כי הקב"ה קיפל, כביכול, את כל ארץ-ישראל והניחה תחת יעקב אבינו, כדי שתהא נוחה להיכבש לבניו. מהי משמעות הדברים?
מובא במדרש הגדול לפרשתנו, שאמר הקב"ה ליעקב: "הארץ אשר אתה שוכב עליה" – אם שוכב אתה עליה, לך אתננה, ואם לאו – אינה שלך".
אחת מן המתנות הנקנות בייסורין היא ארץ ישראל (ברכות דף ה). ולא לצורך בסבל מנחים אותנו חז"ל, כי אם לתחושת החיבור. מי שמסוגל לחוש במצב של שכיבה, במציאות של חיסרון – הוא זה שמסוגל לקשר אמיתי.
מי שאינו מלא בגאווה עצמית אטומת לב, מי שניחן ברגישות למציאות עם ישראל בעת שכיבה וחיסרון, הוא זה שיפעל בנחישות בכדי להורישה לבניו אחריו. קשר הדוק קיים בין המימד הרעיוני של תפילת ערבית ובין מהות החיבור שבין עם ישראל וארצו.
יהי רצון שנזכה לגאולה ולישועה בתקומת עם ישראל בארצו, גם בעת של "מעריב ערבים" בבחינת טוב להודות לה'...להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. כוחה של אמונת הלילות, של יסודה של תפילת ערבית שתיקן יעקב אבינו.