הניסיון לפגוע בעם ישראל על ידי שילוב של טרור פיזי עם החלשת כח העמידה של העם והאמונה בצדקת דרכו, הניסיון הזה אינו חדש והוא חוזר על עצמו גם בדורנו, ולא בשנים האחרונות בלבד אלא התחילה כבר בשנת תרצ"ו (1936) שכתב עליו ברל כצנלסון (מראשי תנועת העבודה): "היד המשלחת בנו את הפגיון ואת האבן ואת האש היא גם המשלחת בנו את הדיבה ואת העלילה - היד המשלחת בנו את המוות מבקשת לתת לשמצה גם את חיינו ולסלף את האמת שבחיינו, ואנו נתבעים להגן על עצמנו לא רק מפני הפורעים הגופניים כי אם גם מפני הפורעים הרוחניים".
פרעה לא הסתפק בפגיעה פיזית בלבד, הוא מנסה לפגוע גם ברוח העם, בכח העמידה שלו, הוא מבקש לרפות את ידי העם באמצעים שונים. ואת כוונתו זו הוא עושה בתחכום, הוא בא אל בני ישראל בדברי חנופה ונעם, כמו שמתאר זאת המדרש (תנחומא, בהעלותך כג): "בשעה שאמר פרעה 'הבה נתחכמה' קיבץ פרעה את כל ישראל ואמר להם: בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה, היינו דכתיב: 'ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך' - בפה רך". ובמדרש הגדול מסופר שפרעה נקט בתכסיס זה: "מלמד שנתנו מלבן (דפוס לליבון בתוכה לבנים) תחילה על כתפו של פרעה כדי לשבור לבן של ישראל ויאמרו: ומה פרעה שהוא מלך עסוק במלאכה, אנו על אחת כמה וכמה". אחר כך הוא משכלל את עבודת הפרך ומחליף את מלאכתם, על האיש מטיל מלאכת אשה ועל האשה מטיל מלאכת איש (סוטה יא ב), לאט לאט הוא מאריך את שעות העבודה "והיה מעביד אותם ביום ובלילה" (שמו"ר יח). וכאשר כל זאת אינו מועיל הוא משכלל את ההטרדה, ולא בהגדלת מכסת הלבנים, אדרבא הוא משאיר את המכסה הקודמת: "את מתכונת (סכום) הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם" אלא מטיל עליהם להשיג בעצמם את חומרי הבנין: "לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים כתמול שלשום, הם ילכו וקוששו להם תבן". ולכאורה אילו היה פרעה מנצל את ישראל לטובתו היה צריך לתת להם תבן כפול ושיכפילו לו את מספר הלבנים? אבל כוונתו היתה לשבור את רוח העם, ביודעו כי הדאגה למצוא את הפרנסה היא קשה לאדם יותר מעבודת גוף קשה. עד שכמעט הצליח פרעה לשבור את רוח העם, כמו שאנו רואים שאפילו את דברי הניחומים של משה הם אינם שומעים, ככתוב: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"