יוכיחם משה שאוהבם
"אלה הדברים אשר דבר משה"
ראויות היו התוכחות להיאמר מפי בלעם, והברכות מפי משה. אילו הוכיחם בלעם, היו ישראל אומרים: שונא מוכיחנו; ואילו בירך אותם משה, היו אומות העולם אומרים: אוהבם בירכם. אמר הקב"ה: יוכיחם משה שאוהבם, ויברכם בלעם ששונאם, כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל. אמר לו הקב"ה למשה: הואיל וקיבלו עליהם תוכחותיך צריך אתה לברכם, מיד חזר ובירכם (א, יא): "ה' אלהי אבותכם יסף עליכם ככם אלף פעמים" (רבה א, ד; ט).
עת לעשות ועת לדבר
"אלה הדברים אשר דבר משה"
"הדברים" – הם נאום הפרידה של משה. בכל "ספר דברים", מתחילתו הסיפורית הרוגעת ועד לסיומו הפיוטי הסוער, מופיע משה כאמן דיבור מן המדרגה הגבוהה ביותר. הצגת משה כאיש דברים ברגע מכריע זה בחייו מזכירה נקודת מפנה אחרת בחייו. ארבעים שנה קודם לכן מזומן למשה, הרועה הצעיר שנמלט מפני זעמו של פרעה, מפגש יחיד במינו במדבר. ה' מדבר אליו מתוך הסנה הבוער ומצווה עליו ללכת ולשחרר את בני ישראל מעבדות. משה עונה (שמות ד, י): "בי אדני, לא איש דברים אנכי". מה הפך את מי שלא היה "איש דברים" לאדם הקובע את "אלה הדברים" לאורך חומש שלם של חמישה חומשי תורה? אילו היה משה איש של "דברים" כבר בשעה שהוטלה עליו המשימה של שחרור בני ישראל ממצרים, הוא היה עלול, כפי שקורה לא אחת, להיות שבוי בקסמי כושר הדיבור עצמו, ולבלות את שארית חייו בהשמעת נאומים ובבזבוז מרצו בהפרחת סיסמאות נמלצות, והעדפתן על פני החשיבות העליונה של שחרור וחופש, ולכלל מעשה לא היה מגיע. מה שנדרש באותה תקופה בחיי עם ישראל היה איש של פעולות ומעשים, ולא של מלים ודברים. רק שנים רבות לאחר מכן, כשמאחוריו "רשימת זכויות" מפוארת של עשייה, נעשה משה איש של "דברים" – דברי הוראה ותוכחה. בשלב זה בתהליך השחרור, המלים נראות חיוניות להגשמת חלום החירות לא פחות מאשר המעשים שנעשו בעבר (תורה היום).
הר כחוט השערה
"רב-לכם שבת בהר הזה"
אל תראו בכל מכשול הר שאי אפשר לעבור מעליו, ואל תאמרו שתעבדו את ה' אחרי שהעקוב יהיה לפניכם מישור וכל הר בקעה; אלא "פנו וסעו לכם" – התגברו על כל המניעות, ועברו מעל כל הר כאילו היה חוט השערה (מאור ושמש).
טוב עין יבורך
"ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ"
פתח בלשון יחיד "ראה" וסיים בלשון רבים "באו ורשו", ללמדנו שראיית ארץ ישראל תלויה בכל יחיד ויחיד. בעל עין טובה זוכה וטובה לו ראייתה ונעימה עליו ישיבתה; היפוכו בעל עין רעה, עיניים לו ולא יראה מה טוב ומה נעים שבת בארץ ישראל. זה שאומר הכתוב (א, לו): "זולתי כלב בן יפנה הוא יראנה ולו אתן את הארץ", זכה כלב למתנת הארץ, בשכר "הוא יראנה", על שראה אותה בעין טובה, כנאמר (תהילים קכח, ה): "יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים" (מן התורה).
לא אוכל לבדי
"לא אוכל לבדי שאת אתכם" (א, ט)
ולהלן הוא אומר (א, יב): "איכה אשא לבדי". כפל משה פעמיים את המלה "לבדי", להודיעכם עד כמה זקוק הוא לעזרתם, וללמדנו שמנהיג, גדול ככל שיהיה, אין בכוחו להנהיג את העם אם אינו תומך בו, מסייע בידו ומשתף עמו פעולה.
למשה במחנה לאהרן קדוש ה'
"טרחכם ומשאכם וריבכם"
"הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת שמא אינו שפוי בתוך ביתו. איחר לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות", (רשי). רבי מאיר שפירא מלובלין היה אומר: זה גורלם של רועים רוחניים בכל הזמנים. רב המעורב בדעת עם הבריות, "מקדים לצאת" ולהשמיע קולו בבעיות השעה והציבור, אומרים עליו: "מה ראה בן עמרם לצאת שמא אינו שפוי בתוך ביתו", ואילו כשהרב יושב בתוך ארבע אמות של הלכה, הוגה בתורה, אינו מתערב במדנים ולא לוקח חלק במחלוקת, אומרים עליו: "יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות". הוא שאמר דוד נעים זמירות ישראל (תהלים קו, טז): "ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה'". התלוננו על משה רבנו וקינאו בו על שמעורב הוא בדעת עם הבריות, שרוי "במחנה", ושקוע בעסקנות ציבורית. ואילו על אהרן התרעמו על שהוא "קדוש ה'" – מבלה כל ימיו בתורה ובתפילה ואינו מתערב כלל בענייני הציבור.