ארוך שהוא קצר
"ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא, כי אמר אלהים: פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה"
שואלים, והרי יכול היה הקב"ה להוליכם בדרך קרובה, ואם הייתה מוכרזת עליהם מלחמה, היה הקב"ה עושה נס ומכניע את הפלשתים בפניהם, ומדוע הוליכם בדרך הרחוקה? אלא,משעה שיצאו ממצרים ונעשו עם, ביקש הקב"ה לחנך את בני ישראל ולהורות להם, שאין דרכו של עם בן חורין לסמוך על נסים. ופירוש אחר: ביקש הקב"ה ללמד את בני ישראל, שכדי להגיע לארץ זבת חלב ודבש, צריכים להיות מוכנים ללכת בדרך ארוכה וקשה. כיוון מחשבה אחר נותן ה"חפץ חיים": מן ההגיון, שהיה הקב"ה מוליכם דווקא כן דרך ארץ פלשתים בה יש אוכל, שתיה ובגדים. אלא, שחשש שתוך כדי המעבר בפלשתים, ייחשפו ישראל לתרבות הקלוקלת שבה ויחזרו למ"ט שערי טומאה. לפיכך הוליכם דרך המדבר, הנקי מטומאות העמים. ובהשאלה לאחינו שבגולה – מוטב לו ליהודי החפץ-חיים ללכת למדבר בארץ לא זרועה (מדינת ישראל, חרף הקשיים שבה), מאשר לחפש פרנסה בארץ בה יש סכנת טמיעה והתבוללות. ("תורת עם", הרב מנחם הכהן, הוצאת מודן).
בשביל מה לצעוק
"ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי..."
אמר הקב"ה למשה: עת לקצר ועת להאריך. בניי שרויים בצער, הים סוגר והאויב רודף אחריהם – ואתה עומד ומרבה בצעקה-תפילה? דבר אל בני ישראל ויסעו ! (שמות רבה כא, ח).
רבי שמשון רפאל הירש פרש, שהיה משה סבור שה' ישמיד את מצרים בלי שהעם יצטרך לנקוף אצבע. לכן, בשעה שהרגיע את ישראל באומרו: "אל תיראו", צעק במקביל אל ה' לעזרה. אך ה' השיבו: "מה תצעק אלי – דבר אל בני ישראל ויסעו", כלומר, הצעד הראשון צריך להיות שלהם, שיוכיחו ביטחונם בה' ע"י מעשה, ואז יהיה בסדר. והבעל-שם-טוב פירש: המבקש לברוח מייסורים דומה לאישה שכאשר אוחזים אותה צירי לידה, היא נודדת ממקום למקום כדי לברוח מהצירים. מרוב כאבים, אין היא מבינה שהצירים לא יעזבו אותה עד שתלד. בני ישראל, רק כאשר ראו את מצרים רודפים אחריהם, הבינו שאין דרך לברוח מהם, אלא רק ב"ויצעקו אל ה'". כך נולדה גאולתם. וב"תורת עם" (שם) מביא עוד: "ויצעקו אל ה'", - בהיות בני ישראל במצרים הם "זעקו", "נאנקו", "נאנחו", אבל לא "צעקו". רק עתה, משהפכו לעם ונהיו בני חורין, הרגישו שיש להם גם את זכות הצעקה. "ויצעקו". ורבי מנחם מנדל מקוצ'ק כדרכו: ישראל צועקים אל הקב"ה שישלח לנו את המשיח. וכי הקב"ה מעכב בואו? אלא, "דבר אל בני ישראל ויסעו" – אם ישראל באמת ירצו במשיח, הוא יבוא עוד היום.
אינם כפויי טובה
"ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון"
התורה מספרת לנו, שבני ישראל יצאו ממצרים חמושים. מתבקשת השאלה, מדוע אם כן, שעה שעמדו על שפת ים-סוף, ומצרים מתקרבים מאחור, לא ציווה ה' אותם להילחם במצרים ולסייע שינצחו בדרך הטבע? אלא, כתב ה"חתם סופר", שמדרך המוסר אין זה יפה שישראל עצמם, שהתגוררו במצרים, ייצאו נגדם בחרב. לכן ציווה הקב"ה: 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו' וכן 'בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן'. לכן ציווה ה' שישראל יילכו בתום הים שייהפך ליבשה, ולא יילחמו בעצמם במצרים.
וכדרכם של חז"ל, יש המשליכים מפסוק זה למוסר השכל לחיים. רבי יצחק מאיר, ה"חידושי הרי"ם" מגור אמר: "ה' יילחם לכם" – אם "ואתם תחרישון" ופירש: אם תקבלו את ייסורי הגאולה בשתיקה ובאהבה. והוסיף, "ה' יילחם לכם" - נגד יצר הרע, אם לא תדברו לשון הרע ורכילות. האדמו"ר מפרמישלאן, רבי מאיר, אמר: 'ה' יילחם לכם' – מלשון לחם. יתן לכם לחם לאכול, אם 'ואתם תחרישון' – אם תחרשו ותוציאו לחם מן הארץ. תעבדו למחייתכם.
אמונה ושירה
"אז ישיר"
לישראל היו נסים גדולים בתקופת גלותם במצרים ובעת הליכתם במדבר. מדוע אמרו שירה רק על בקיעת הים ולא על נסים שקדמו לה? אלא, אומר רבי ישראל מרוז'ן, שבני ישראל אמרו שירה דווקא על נס זה, כיוון שדרכו הגיעו לאמונה שלמה בקב"ה.
מזונותיו של אדם
"וברוח אפיך נערמו מים"
במסכת פסחים (קיח, א) נכתב: "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". בזו נאמר "וברוח אפיך" בלשון רבים, כמו גם בעניין מזונותיו של אדם "בזיעת אפיך תאכל לחם", להבדיל מכל שאר מקומות בתורה, שם "אפך" מופיע ביחיד. מכאן הקשר שבין קריעת ים-סוף למזונותיו של אדם. (רבי זלמן מווילנא, מתלמידי הגר"א). ורבי שמה בונים מפשיסחה ממשיך באותו כיוון: כשעמדו ישראל לפני ים-סוף והמצרים מאחוריהם, התווכחו ביניהם מאין תבוא העזרה. היו שאמרו: המצרים יוכו בסנוורים. אחרים אמרו: הקב"ה יביא עליהם מגיפה וימותו. אבל אף אחד לא ציפה שהים ייקרע לשניים והם יעברו בתוכו. אף פרנסתו של אדם כך, היא באה לו ממקום שאין הוא מצפה לה כלל. (והוסיף, שלעולם יתפלל אדם שיהיו מזונותיו מידיו של הקב"ה, אפילו הם מצומצמים כ"קריעת ים סוף" – כמים שהיו להם חומה מימינם ומשמאלם – ולא תהיה פרנסתו על בשר ודם, ודאי שלא על הלוואתם).
להשלים את המלאכה
"תבאמו ותטעמו בהר נחלתך"
לא די להביא את העם לארץ ישראל, עליהם גם "תטעמו" - להכות בה שרשים.
רפואת הנפש ורפואת הגוף
"כי אני ה' רפאך"
עצם ההכרה כי "אני ה' רופאך" – היא הרפואה לכל המחלות. (הרב יעקב משה חרל"פ).