פרי צדיק לפרשת פנחס - דעת הקהל במעשה פנחס

פתיחה

תחילת פרשתינו היא המשך ישיר של סוף הפרשה הקודמת, בו התבצע הרצח של זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון וכזבי בת צור המדיינית ע"י פנחס. הפרשה מתארת את תגובתו של הקב"ה בלבד לכל עניין בעל פעור, ואין מילה אחת על המתרחש בדעת הקהל הישראלית לאחר החטא. הקב"ה מודיע קבל עם ועדה שהוא מסכים עם מעשהו של פנחס, וכן הוא מצווה בהמשך לנקום במדיינים על חוצפתם הרבה בשולחם את בנותיהם להזנות את ישראל, ותגובת עם ישראל לאירועים? על כך בדברים הבאים.

המחאה

נתחיל בשפיכת אור על המתרחש בדעת הקהל הישראלית:

"התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל! בא הכתוב ויחסו: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" (סנהדרין פב:)

בני ישראל לא מסכימים עם מעשהו של פנחס ואף מבזים אותו. הם מזכירים את ייחוסו, שאינו ישראלי טהור, אלא יש לו שורשים במשפחתו של פוטיאל הוא יתרו כהן מדין, כמו שנאמר על אלעזר אביו בעת ייחוס הלווים:

וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם: (שמות, ו, כ"ה)

בשל גל המחאה על מעשי פנחס, יש שוב ייחוס של משפחתו של פנחס, למרות שכבר יוחס מקודם בעת המעשה. ר צדוק שואל כאן, מה ראו השבטים למחות על ייחוסו של פנחס דווקא כאן, ולא כבר בעת הולדתו:

"ולכאורה למה לא ביזו אותו מעת נישואי אלעזר עד מעשה זה, והוה ליה לייחסו מתחילה. אך העניין הוא שהשבטים היו מקטרגים על מעשה זה שהרגו לזמרי אף שלא היה מחויב מיתה ע"פ דין - רק קנאים פוגעים בו (במקרה כזה), ואין מצוה על הקנאין, שהרי אמרו בגמרא שם הבא לימלך אין מורים לו רק מי שבוער בו קנאת ה צבאות מותר לפגוע בו. וקטרגו השבטים על זה ואמרו הלא ראינו שמשה רבינו לא הרגו, ולא נתעורר מי להרגו - רק הוא! מן הסתם הוא מהטעם שהוא מזרע יתרו שהיה כהן מדין...וקליפת מדין הוא כעס כמו שאמר (בזוהר) רזא דא אשת מד(י)נים"

ר צדוק מסביר את דבר בני ישראל. אין כאן "ירידה" על פנחס בשל מוצאו, אלא יש כאן טענה שיש בה מן האמת. הם עשו חשבון, שזמרי לא היה צריך למות, היות שאת דין המוות לא מבצעים אלא קנאים, על דעת עצמם בלבד. בגמרא מתואר המעשה בכך שזמרי אוסף עשרים וארבעה אלף מישראל מול משה ושואל אותו האם כזבי מותרת לו, ואם לא, מי התיר את אשתו, ומשה לא ידע לענות כי נתעלמה ממנו ההלכה, כדברי הגמרא שם. ברגע זה פנחס שאל את משה - והרי לימדתנו שהבועל את הנכרית - קנאים פוגעים בו! - והיות וכאן הייתה מעין שאילת רשות להרוג את זמרי - הרי שהוא כבר לא קנאי "אמיתי", ואין לו רשות להרוג את זמרי.

לאחר הדיון הארוך על הגדרת מעמדו של פנחס כקנאי או לא, מגיעה ההכרעה שלא היה אמור להרוג את זמרי מדין קנאי, ולכן הסיבה להרג זמרי אחרת. הם מפשפשים בעברו של פנחס, ונזכרים ששורשי משפחתו של פנחס מגיעים עד לכהן מדין. המדיינים, אומר ר צדוק בשם הזוהר, טבועה בהם מידת הכעס. עכשיו, כשגם יש הוכחה גנטית למעשהו של פנחס, מבזים השבטים את פנחס על מעשהו, בטענה שלא היה לו לעשות זאת. כל המעשה שלו איבד מערכיותו כקנאה בוערת לה, וקיבל מעמד של התפרצות כעס, הטבעית ליוצאי העדה המדיינית.

דיון שלא על רגל אחת

ר צדוק אומר שמסקנת השבטים לא הוכרעה על רגל אחת, ובתוך סערת רגשות, אלא לאחר השוואות לתקדימים מההיסטוריה הישראלית:

"וכמו שמצינו אצל אברהם אבינו ע"ה שרדף אחר הארבעה מלכים שהיה בלא חשבון לרדוף במתי מספר כזה אחר ארבעה מלכים גבורים כאלו שנצחו חמישה מלכים ולמה היה לו למסור נפשו על זה. רק הוא מפני שבער בו קנאת ה צבאות על הרשעים האלה כמו דאיתא במדרש (בראשית רבה מ"ב, א ותנחומא לך ז) על זה חרב פתחו רשעים אלו ארבעה מלכים אמרפל וחביריו שעדיין לא היה מלחמה בעולם באו אלו ופתחו בחרב וכו וחידשו הם לעשות מלחמה לשפוך דם כדי לכבוש מדינות או מפני הכבוד וכדומה. ולכן בער בו קנאת ה לרדוף אחריהם...וטענו השבטים בשלמא אברהם נתקנא בקנאה לרדוף ולהרוג רשעים. אבל זה שהרג נשיא שבט מישראל בודאי היה רק מפני שהוא מזרע כהן מדין"

אברהם אבינו שנלחם בארבעת המלכים, לא עשה זאת רק כדי להציל את לוט. חרה לו על כך שאותם ארבעת מלכים פתחו את שערי המלחמה לראשונה בעולם. אברהם תפס את רעיון המלחמה של המלכים כמושפעת מכבודם של המלכים שרצו לשלוט על עוד ועוד שטחים, לשעבד עוד נתינים, ואולי באיזשהו מקום ע"פ תפיסתו של אברהם לדחוק את הקב"ה משליטתו בעולם. אברהם לא יכול לשתוק על תפיסה מעוותת כזו, ויוצא למלחמה הנראית אבודה עם שלוש מאות ושמונה עשרה לוחמים מול ארבעה צבאות (!). לאברהם, ע"פ תפיסת בני ישראל, היה מותר לקנא, והוא אף היה צודק, היות ובערה בו קנאת ה נטו. אבל פנחס, הוא קינא כי בערה בו קנאת ה?! הוא הרג אדם מישראל, שלא כדין כמו שראינו לעיל, וזה כנראה רק בגלל שורשיו המדייניים. לא מצינו כאן שום יסוד לקנאה לה במעשהו, וגם אם כן, היא לא נכונה...

זכות הוטו של הקב"ה

הפרשה, כאמור בפתח דברינו, לא מזכירה את תגובת העם, אלא רק את תגובתו של הקב"ה, המגבה את מעשהו של פנחס לחלוטין. ר צדוק מחדש לנו, שגם הייחוס שמוזכר כאן שוב, הוא מעין תגובה למחקר שערך העם על מוצאו של פנחס:

"לכן בא הכתוב ויחסו אחר אהרן היינו להורות שאדרבה מדתו הייתה מדת החסד מדת אהרן הכהן. ולכן כתיב בקנאו את קנאתי בתוכם שבשעת הקנאה היה גם כן בתוכם בתוך בני ישראל ורק מרוב רחמיו על ישראל לכן נתקנא קנאת ה צבאות לפגוע בזמרי ועבור זה נתן לו בריתו שלום...ומפני זה היה הקטרוג עליו מהשבטים וה יתברך נתן לו בריתו שלום והעיד על קנאתו שהיה רק במדת החסד ובתוכם כאמור"

פנחס, אומר ר צדוק, לא בא בגלל כעס, אלא בא דווקא מהצד הישראלי שלו, מידת החסד שהייתה טבועה באהרן הכהן, סבו. הייחוס כאן הוא נצרך, שוב, גם כדי להוכיח לעם שפנחס אינו צאצא של גר הנגוע בכעס, אלא הוא חלק בלתי נפרד מהעם, בתוכם. הוא עשה את מעשהו זה, לטובת העם, היות ואף אחד לא קם כדי לקנא לה, בא פנחס ועשה זאת. ושוב, לא מצד מוצאו המדייני-כעסני, אלא מצד מוצאו הישראלי-חסדי הטבוע בו.

בתגובתו של הקב"ה כאן אנו מוצאים מעין חותמת אישור למעשיו, הן מבחינה רוחנית, ויותר מזה אף מבחינה חברתית, להראות לעם ע"י ייחוסו מחדש שהוא חלק מהם, לטובתם. הקב"ה מעיד עליו, ונותן לו את בריתו - שלום. מהו אותו שלום? המדרש בתנחומא מציע הסבר מעניין, שאולי יתקשר לענייננו:

"לכן אמור הנני נותן לו וגו גדול השלום שנתן שאין העולם מתנהג אלא ע"פ השלום, והתורה כלה שלום שנאמר (משלי ג) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (פנחס, פרשה א)

המדרש קושר את עניין השלום לתורה. לדעת העם, פנחס פעל על פי דחפיו הגזעיים. הקב"ה, בנתנו לו את בריתו - שלום - נתן גם תוקף תורני-הלכתי למעשיו, כביכול גם הקב"ה מסכים עם פסיקתו של פנחס באותו עניין, למרות שבפסיקה רגילה לא הייתה מוכרעת ההלכה כמותו.

לסיכום, הקב"ה בייחסו את פנחס ובנתינת שלום, מסכים עם מעשיו של פנחס, ומפריך את טענותיהם של ישראל לגבי אופי פעולתו של פנחס.