פרי צדיק לפרשת חקת - נחש הנחושת

פתיחה

פרשתינו מהווה את קו התפר בין דור המדבר הראשון שמתכלה במהלך ארבעים שנות הנדודים לדור ההמשך שייכנס לארץ. מעניין הוא הדבר, שהפרשה פותחת בנושא שאיננו קשור לספר במדבר כעניין הפרה האדומה, אך סמלי העניין שאותו אפר הפרה המטהר את המתים, מגיע כעת לאחר מות הדור הראשון. הפרשה ממשיכה ומתארת את מות המנהיגים: מרים ולאחר כחמישה חודשים אהרן. מותו של אהרן מתואר בהרחבה, ובמותו נשללת מישראל הזכות לענני הכבוד שהגיעה להם בזכותו של אהרן:

"ר יוסי ברבי יהודה אומר: שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל ואלו הן משה אהרן ומרים. וג מתנות טובות ניתנו על ידם ואלו הן - באר וענן ומן. באר בזכות מרים...מתה מרים נסתלק הבאר שנאמר: ותמת שם מרים וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה וחזרה בזכות שניהם...מת אהרן - נסתלקו ענני כבוד"

(תענית ט.)

ענני הכבוד ע"פ המדרש היו משטיחים לעם את הדרך והופכים אותה לקלה יותר, וגם היו מרחיקים מרגלי העם את המזיקים המדבריים בדמות הנחשים והעקרבים. משבטלו העננים, והדרך נהייתה קשה יותר, קצרה נפש העם בדרך. העונש לתלונות הוא מידה כנגד מידה, ומגיעים אליהם דווקא הנחשים השרפים. בעיוננו הפעם ננסה לעמוד על משמעות המילה שרפים, ואיך משתלב עונש מיוחד זה בהכנת העם בכניסתם לארץ.

מידת הדין ומידת הרחמים

לפני שנעבור לשורש העניין, נקדים הקדמה קצרה. ישנם שני שמות מרכזיים שבהם מתכנה הקב"ה בתורה: ה ואלוקים, כאשר כל שם מייצג מידה אחרת. שם הווי"ה מייצג את מידת הרחמים, ואלוקים את מידת הדין. כשברא הקב"ה את העולם, הוא רצה לבוראו במידת הדין בלבד, והוא מתכנה שם אלוקים, וכך גם במהלך יציאת מצרים, אך בעת בריאת האדם, ומעת היציאה ממצרים אנו מכירים את שם הוי"ה ככינוי שמו של הקב"ה.

לענייננו, ר צדוק לא מבין מדוע כעת, בעת הענשת בני ישראל באותם נחשים שרפים, מדוע מתכנה הקב"ה בשם ה ולא בשם המייצג את הדין - אלוקים:

"ויש להבין, הלא שם הווי"ה ברוך הוא - הוא של רחמים, ואיך נאמר אצל העונש שם הזה?...וכן בכל תוכחות ה בפרשת כי תבוא גם כן בשם הווי"ה, שבאמת הם לרחמים גמורים שיהיו לסייעתא לשוב ע"י זה בתשובה"

ר צדוק שואל ואף עונה, שהתוכחות או הייסורים שנראים לנו כדבר קשה ושלילי, היסודות שלהם בסופו של דבר חיוביים, כי ע"י זה האדם מתעורר לשוב בתשובה שלימה לפני הקב"ה. שאלה נוספת שואל ר צדוק על הפסוק, למה נאמר למשה בעצם הציווי על עשיית הנחש לך כאילו הדבר נעשה בשבילו:

"עוד יש להבין מה הוא לשון לך - שזה ייתכן רק בחצוצרות שנאמר עשה לך - אתה עושה, אבל כאן מה הוא לשון לך?"

במילים אחרות,שואל ר צדוק, מדוע משה מצטווה לבנות את אותו נחש הנחושת, בציווי מיוחד בפני עצמו. אפשר לומר, שהיות ומשה הוא המנהיג המבקש ישועה, הוא גם זה הנדרש לפעול כדי לקדם את אותה הישועה, ולכן דווקא הוא מצטווה לבנות את נחש הנחושת. ברם, ר צדוק מגלה לנו ע"פ פירוש הזוהר לפסוק שהמציאות השמימית-עליונה רעשה וגעשה, ודווקא משה הוא זה שיכול היה לייצג ע"י בניית הנחש את ישראל ולהוביל את החזרה בתשובה של העם.

תפקידו של הנחש

מהו אם כן תפקידו של משה בהכנת נחש נחושת? נצטט את המשנה המפורסמת:

"עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים" (מסכת ראש השנה פרק ג משנה ח)

למשה היה תפקיד מרגע שעלה על במת ההיסטוריה, והוא להנהיג את ישראל ולהנחיל להם את שם ה, ודרכם לעולם. משה, כשליח של הקב"ה גם עשה ניסים רבים, יציאת מצרים על מכותיה וקריעת ים-סוף, המן, המים מן הסלע ועוד רבים אחרים. בכל נס ופעולה של משה היה מעין "תיווך" בין הקב"ה לבין העם[1] - ע"י הנס ישראל מכירים יותר בשמו של הקב"ה וכך מונחל שם ה בליבותיהם יותר ויותר.

משה הוא זה המצווה על בניית הנחש, שדרכו יהיה תיווך ישיר בינם לבין הקב"ה. הם ישאו את עיניהם למעלה ויבקשו רחמים מהקב"ה על נשיכתם מהנחש, וכך ייגאלו. משה הוא רק המתווך. התיקון כאן הוא כפול: מצד אחד יש נס, שכרגיל מחדיר את האמונה בלב ישראל. הערך המוסף של הנס הזה הוא שהחזרה בתשובה היא חלק אינטגראלי מהתהליך, ובני ישראל מבצעים אותה בעצמם, ללא משה, ואלו אותם הרחמים שדיבר עליהם ר צדוק בפתח דברינו:

"שמשה הכניס כוח בהנחש הנחושת שעל ידי כך יכניס הרהור תשובה בלב ישראל. וזה שנאמר עשה לך שרף - שיעשה מלאך ויכניס כוחו בו להכניס הרהור תשובה בלב ישראל, ועל ידי זה וראה אותו וחי"

וכי נחש ממית ומחיה?

בימינו אנו, אנו גם זקוקים לניסים כדי שיבססו את האמונה שלנו. רבים מאיתנו הולכים לקבל קמעות, מים שמן ועוד כאלה דברים ממקובלים וצדיקים למיניהם. אין כל פסול בכך, רק חשוב שלזכור שהקמע לבדו לא יעזור לרפואה/הצלחה/זיווג וכו. צריך לזכור שהקמע הוא בסה"כ כמו נחש הנחושת - הוא גורם לנו להרים את עיננו למעלה ולהתחנן באמת ובתמים לפני ריבונו של עולם על צרכינו הפשוטים והמורכבים. כשאדם אוסף קמעות לשמירה והצלה, לא בטוח שזה מה שיציל אותו בעת הסכנה, אבל זה לא יזיק, כמו שאומרים. התפילה הפשוטה של האדם, האמונה הברורה והפשוטה בבורא עולם, מלמד אותנו ר צדוק - היא השמירה האמיתית. הנחש היה רק מלאך, רק כלי לצורך החזרה בתשובה השלימה של אנשי העם, ועל הדרך גם ריפא את הנשוכים. אל לנו לשים יהבנו אל הדברים הטפלים ולשכוח את העיקר.

[1] מומלץ לעיין בעיוננו לפרשת תרומה המרחיב את תפקידו של משה רבנו כמתווך ומקשר בין העם ובין ישראל.