כל ההתסכלות הזו נובעת מתפיסה לא נכונה של מטרת הימים הנוראים ויום הכיפורים. עיקר העבודה בחודש אלול זוהי דוקא העבודה על הרצון , זה מה שאנחנו אמורים להשיג.
הנה עברה לה שנה, התרחקנו מעצמנו, מהקב"ה, שקענו בעולם העבודה והחומר, והנה הגיע הזמן להיזכר חזרה מי אנחנו , מטרת ימי התשובה היא "לשוב אל עצמינו" לזכור מי אנחנו באמת. לכל אחד מאיתנו יש נשמה אלוקית, "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא" - תמיד. אין כזה דבר שאנחנו לא נגיד "אלוקי נשמה" באיזשהו יום כי חטאנו. תמיד, תמיד היא טהורה.
את הדבר הזה אנחנו צריכים לגלות בחודש אלול , אנחנו צריכים להיזכר מי אנחנו, אנחנו צריכים להיזכר איזו נשמה אדירה יש לנו, אנחנו צריכים להזדהות איתה. לכן ימי התשובה מתחילים בראש השנה, יום בריאת העולם. למה עולם נברא? מהי מטרתינו? בראש השנה אנחנו כלל וכלל לא מדברים על חטא, אנחנו מדברים על המטרה - "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", האם אני מזדהה עם המטרה הזו? - אני צריך להזדהות, אני צריך להיזכר מי אני, ולמה אני פה. האם אני מצליח להזדהות עם זה? האם אני רוצה שהקב"ה ימלוך על כל העולם כולו? - זה כבר שמונים אחוז מהתשובה.
"עיקר התשובה היא הכרת החטא" שיכיר האדם שחטא - מדוע? הרי כל העניין הוא שלא יחטא יותר, מה עוזר אם האדם מכיר בחטא? כשאדם מכיר בכך שהוא חטא זה הצעד הכי גדול, הוא מכיר שזה לא הוא. הוא פתאום מבין שהוא חטא - החטיא את המטרה. זה לא הוא, הוא לא רוצה להיות כזה, יש לו נשמה אלוקית אדירה, טהורה, נשגבה - זה הוא האמיתי. נכון, הוא צריך להתגבר על זה ולא לחטוא יותר, אבל זה רק עניין של זמן, אולי קצת ואולי הרבה זמן אבל ברגע שהוא מכיר - מי הוא - הוא הנשמה האדירה שקיימת בתוכו - זה הוא האמיתי, אז זה עיקר התשובה, זה בעיקר מה שמתבקש מאיתנו בימי התשובה, לגלות מי אנחנו, להזדהות עם זה.
לרצות להיות אחר
הנושא הוא לרצות להיות אחר, לרצות את זה בכל מאודי. להיות אחר - להבין שאני אחר. אנחנו רואים את זה לאורך כל עבודת ה בחודש אלול. עיקר חודש אלול הן התפילות, בהן אנו מביעים כל הזמן את הרצון שלנו להיות אחרים, להבין שאנחנו אחרים. אנחנו חוזרים על זה כל הזמן - "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו" , "מי שענה למורדכי ואסתר..." , טוב זה ברור למה הוא ענה להם - כי הם היו צדיקים. למה שיענו לך? אתה אברהם אבינו?
מי שענה לאברהם הוא יעננו - כי אנחנו מפנימים את העובדה שבאמת באמת אין הבדל מהותי בינינו לאברהם, גם לנו יש נשמה אלוקית, החטאים הם רק חיצוניים לנו, מי שאנחנו באמת זה הנשמה שבנו... אם אנחנו מפנימים את זה אז - הוא יעננו - אנחנו כמו אברהם.
כל החודש אנחנו מדגישים את הנקודה שאנחנו "בנים", העובדה שהנקודה האלוקית שבנו שאף פעם לא נעלמה, לא לקב"ה בלבד אנחנו צועקים זאת אלא בעיקר לעצמינו.
כפרת העוונות באלול איננה העיקר - היא התוצאה. אם אני מבין שהחטא זה לא אני, שהחטא הזה הוא חיצוני לי, שאני זה - הנשמה האלוקית שלי.ממילא מתכפרים עוונותי כי - זה לא אני. לא אני חטאתי, אני זה באמת הנשמה. אבל אני באמת צריך להזדהות עם זה, אני באמת צריך להרגיש את זה. אני באמת צריך לבכות על זה, אשמנו - נפשנו שוממה, גם הווידוי העיקרי הוא כזה. בוודאי שחשוב להתוודות על כל חטא וחטא שחטאנו אבל נוסח הווידוי הוא בעיקרו על כך שהתרחקנו: אשמנו - נפשנו שוממה, בגדנו - בקב"ה, העוינו... טפלנו שקר - חיינו בעולם שקרי.. וכו' - כמעט ולא מוזכרות עונות ספיציפיים - כי זה לא הנושא (למרות שגם זה חשוב).
יכול להיות שאדם יצא מיום הכיפורים פחות שני חטאים אבל אם לא הביע את הרצון שלו להיות אחר לגמרי לא עשינו כלום. אנחנו צריכים בעיקר לצאת מיום כיפור עם הצעקה של "ה' הוא האלוקים", להגיע לרמה כזו של רצון להידבק בה' - שגם אם ניפול אחרי יום הכיפורים אנחנו צריכים לדעת שהרצון שהבענו לא נעלם, הוא לא אבד - הוא איתנו כל השנה. מתוך הבעת הרצון האמיתית הזו אנחנו עכשיו לאט לאט נתקדם השנה, נתקדם בדרך, ננסה לממש את הרצון הזה, הוא נשאר איתנו - אנחנו בהתחלת השנה ואנחנו בשלב של "קריאת כיוון", הצבת יעדים, שאיפות . בזה עוסקים בעיקר ימי התשובה.
התחזקות איננה צביעות
ישנו עניין בעשרת ימי תשובה שאדם ישתדל לעשות יותר מן הרגיל, אפילו דברים שהוא יודע שהוא לא ימשיך איתם אחרי יום כיפור. מה זה הצביעות הזו? מה הרעיון?
פעם ניגשתי אל מדריך אחד שדיבר בתפלה בסניף והערתי לו.. הוא ענה לי "אני לא צבוע, אני מדבר בבית כנסת שלי אז אני גם מדבר פה" מאז אני תמיד אומר שמדריך טוב זה צבוע טוב...? למה? כי כשאתה לא מדבר בסניף אתה לא צבוע.. זה אמיתי.. אתה באמת מראה לחניכים שלך איך צריך להתנהג - ואיך גם אתה היית רוצה להתנהג. נכון שבבית אתה מדבר אבל איך היית באמת רוצה להיות כמו בבית או כמו בסניף? בסניף אתה מצליח לממש את מה שהיית באמת רוצה להיות - זה אתה האמיתי ולכן מה שאתה מראה לחניכים זה אמיתי (אלא אם כן אתה לא מאמין שככה צריך להיות). גם בעשרת ימי תשובה - ההתחזקות איננה צביעות, אנחנו לא עובדים על הקב"ה - אנחנו מביעים את הרצון. כן, באמת היינו רוצים להיות ככה אבל זה לוקח זמן ואנחנו בדרך, צועדים , מתקדמים. באמת מתקדמים. אבל בעשרת ימי תשובה אנחנו עוסקים באיפה אנחנו רוצים להיות. אנחנו מתעלים ומתחברים חזרה לפנימי נשמתינו אנחנו מכירים בכך שחטאנו ואנחנו בתפילות, ובסליחות ובוידוי מנסים יותר ויותר להכיר ולחדד ולהפנים - כמה שזה לא אנחנו , כמה שאנחנו אחרים. זה לא רצון סתמי כזה "הלואי שהיה לי מליון דולר" - אלא זה רצון אמיתי.. אנחנו צריכים באמת לרצות להיות אחרים באמת לרצות להשתנות, באמת להזדהות ובאמת להחליט שזו דרכינו הכללית - ארוכה כפי שתהיה - אבל זו האמת ובה אנחנו רוצים, רצון כזה זה רצון מעשי.. ההפנמה הזו תלך איתנו לכל השנה, לכל החיים. בכל השנה אנחנו מתקדמים וגם הרצון שלנו מתחזק, השאיפות גדולות והקישור לנשמה גדל. אם ניגש ככה לעשרת ימי תשובה נצא עם רווח כפול.. האחד שלא נתייאש מהנפילה שבאה לפעמים אחרי יום הכיפורים כי אנחנו מבינים שזה טבעי שתהיה ירידה, והמימוש המעשי של כל המטרות שהצבנו קצת קשה אבל אנחנו בדרך ואנחנו הולכים בה. השני זה שהשגנו הרבה יותר מהתחזקות בדבר אחד או שניים, הצלחנו לגעת בעומק נשמתינו, הצלחנו לגלות משהו הרבה יותר גדול מהתחזקות במצווה, הצלחנו להתרומם לשאיפות כה גבוהות שלא יעזבו אותנו אף פעם...
אם ניגש ככה לעשרת ימי תשובה, מובטח לנו התחזקות והתעלות גדולה מאוד..
בברכת גמר חתימה טובה והתעלות גדולה, אבי.