א.
בימינו, אדם המבקש ליטול מן הבנק הלוואה על סכום כסף גדול, דוגמת משכנתא על בית, נדרש על פי רוב לצרף למסמכי ההלוואה את חתימתם של כמה ערבים. מטרת הערבות היא, בפשטות, להעניק לבנקים ביטחון: גם אם הלווה עצמו יקלע לקשיים, ולא יוכל לפרוע את החוב, לכל הפחות יהיו אנשים אחרים שיעשו זאת במקומו.
ב.
מוסד הערבות לא הומצא, כמובן, בעידן המודרני, וכבר התנאים והאמוראים הכירו באפשרות לצרף ערב להלוואה. אמנם, ייתכן שההלכה תופסת את תפקידו של הערב בצורה שונה במקצת מן האופן בו הצגנו אותו בתחילה.
נדגים את הדברים דרך מחלוקת אמוראים. אולם, קודם לכן, עלינו להקדים הקדמה קצרה: על פי ההלכה, אם הלווה ראובן לשמעון כסף, ואחר כך מתו שניהם (המלווה והלווה), כאשר באים יתומי ראובן לגבות מיתומי שמעון - חובה עליהם להישבע שבועה מיוחדת. על בסיס זה, נחלקו אמוראים במסכת שבועות:
"פלוני מת והותיר ערב. סבר רב פפא: אין לחייבו שבועה. אמר לו רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: וכי הערב איננו הולך אחר היתומים?" (מח:).
הגמרא עוסקת במצב בו יש ערב להלוואה, אלא שהמלווה והלווה הלכו לבית עולמם. האם גם כאשר יבואו יתומי המלווה לגבות את החוב מן הערב - יהיה עליהם להישבע, או שמא אין לחייבם שבועה? במילים אחרות, האם מעמדו של הערב זהה למעמדו של הלווה (וחייבים שבועה), או שונה ממנו (ופטורים משבועה)?
ניתן להסביר, שיסוד המחלוקת הוא בהבנת אופי הגבייה מן הערב. על פי הבנתו של רב הונא, התשלום המתבצע על ידי הערב כמוהו כתשלום של הלווה ממש: כביכול המלווה העניק את כספו לישות אחת, המורכבת מן הלווה ומן הערב גם יחד. ממילא, כאשר המלווה גובה את הכסף מן הערב - הרי זה כאילו גבה את הכסף מן הלווה, וכשם שמן הלווה (במקרה הזה: יתומיו) היה עליו להישבע קודם שיגבה את הכסף, כך גם עליו להישבע כאשר יגבה את הכסף מן הערב.
אמנם, תפיסתו של רב פפא היא שונה. ניתן להציע על פי דרכו, שהערב איננו צריך לשלם את עצם ההלוואה, אלא את החיוב הנזיקי הנגרר מכך שהלווה לא פרע את החוב. כלומר, הלווה התחייב לשלם למלווה את חובו, ולא עמד בדיבורו. בכך נגרם למלווה נזק כלכלי, שהרי הפסיד את דמי החוב. אחריותו של הערב היא לפצות את המלווה על נזק כלכלי זה. ממילא, התשלום שמעניק הערב איננו בא מגדר פריעת הלוואה, ולפיכך כאשר גובים ממנו את הכסף - אין צורך להישבע: אין מדובר בפריעת חובות, אלא בתשלום נזיקין.
ג.
עמדנו, אפוא, על שתי תפיסות שונות של מוסד הערבות: תשלום עצם ההלוואה, או תשלום הנזק הנגרם ממנה. שתי ההבנות שוות, בסופו של דבר, שחיובו של הערב הוא חיוב כספי. אמנם, נבקש לחתום בהבנה מפתיעה העולה מסוגיה במסכת בבא בתרא.
המשנה בשלהי בבא בתרא קובעת, ש"המלווה את חבירו על ידי ערב - לא יפרע מן הערב". לכאורה, משפט זה הוא תמוה: אם לא ניתן לפרוע מן הערב - לשם מה יש בו צורך? והנה, נחלקו אמוראים בתירוץ הקושיה:
"רבה ורב יוסף אמרו שניהם: איש הבאת לי, ואיש אני משיב לך. הקשה רב נחמן: זהו דין של פרסיים, שאינם נותנים טעם לדבריהם. אלא, אמר רב נחמן: מה פירוש לא יפרע מן הערב? לא יתבע ערב תחלה" (קעג:).
על פי דברי רב נחמן, משמעות הקביעה "לא יפרע מן הערב" היא שאין גובין מן הערב תחילה. כלומר, קודם יש לנסות ולגבות את החוב מן הלווה עצמו, ורק אם הדבר לא התאפשר - ניתן לפנות לערב ולדרוש ממנו לשלם. זהו ביטוי לתפיסה הקלאסית של הערבות, ולפיה על הערב לשלם סכום כספי, אלא שהמשנה ביקשה גם לקבוע את סדר הגבייה: ראשית יש לנסות ולגבות מן הלווה עצמו, ורק אם הניסיון נחל כישלון - יש לפנות אל הערב.
אמנם, רבה ורב יוסף מציעים תפיסה חדשנית: הערב איננו חייב לשלם סכום כספי. יש להודות, שזוהי הקריאה הפשוטה בדברי המשנה: "אין נפרעין מן הערב", כלומר - אין דורשין מן הערב כסף. אם כן, מהי מטרתו של הערב? "איש הבאת לי, ואיש אני משיב לך". דהיינו, הערב איננו צריך לשלם את ההלוואה, ואף לא לשלם את הנזקים העלולים להיגרם כתוצאה מאי-פריעתה. כל חובתו בעולם היא, לדאוג לכך שהלווה יתייצב ביום הפירעון כדי לשלם את החוב. כביכול הלווה הוא "פיקדון" בידיו, שעליו להשיבו בבוא העת.
יש לציין, שאמנם להלכה נפסק שהערב חייב גם לשלם סכום כספי, אולם הראשונים הותירו מקום גם להבנה חדשנית זו: המהר"ם כתב, לדוגמא, שאם המלווה לא הצליח לגבות את החוב מחמת שהלווה כפר בקיומו - אין הערב חייב לשלם, מאחר ומִלּא את חובתו. זהו ביטוי לתפיסה החדשנית שהצגנו: תפקיד הערב הוא לדאוג לכך שהלווה יתייצב ביום הפירעון, ולא לדאוג לתשלום ההלוואה. ממילא, אם הצליח "לגרור" את הלווה לבית המשפט ביום המיועד - מילא את חובתו, ומבחינתו אין זה משנה אם בפועל ההלוואה שולמה או לא.