א.
בבתי החולים של ימינו, עונדים על רגלו של התינוק מיד עם היוולדו צמיד קטן, עליו מוטבעים שם הוריו ופרטים מזהים נוספים: לעיתים קרובות האם איננה יכולה לזהות את פרי-בטנה תוך זמן כה קצר, ובאמצעות אותו צמיד ניתן למנוע טעויות קשות בזיהוי.
במסכת קידושין, מציע רב נחמן אלטרנטיבה קדומה לצמיד:
"אמר רב נחמן: שלשה נאמנין על הבכור, ואלו הן: חיה (=מיילדת), אביו, ואמו" (עד.).
במקום הצמיד, רב נחמן מעניק נאמנות לשלושה אנשים - המיילדת, האם והאב. שלושה אלו יוצרים שרשרת נאמנות, באמצעותה ניתן לדעת בכל שלב - החל מן הלידה ועד לרגע המוות - לאיזה הורים שייך אותו בן.
הלכה זו של רב נחמן היא, לכאורה, פשוטה ומקובלת. דא עקא, שהראשונים התלבטו רבות באופי אותה נאמנות על זהות הבן: האם מדובר בעדות רשמית, רגילה, כשם שיש עדים על חוב או על רצח? או שמא מדובר בנאמנות מיוחדת, שניתן לסווגה בקטגוריה שונה? התלבטות זו מקבלת משנה-תוקף, לנוכח סתירה-לכאורה בין הגמרות.
מחד, בגמרא שציטטנו עולה בצורה ברורה שעדות על זהות הבן איננה בגדר עדות פוֹרמָאלִית, רשמית: בדרך כלל נשים פסולות לעדות, ובכל זאת המיילדת והאם כשרות להעיד על הבן. כיוון דומה משתמע מגמרא בגיטין (עא.), הפוסקת שמי שמעיד על זהות הבן - איננו צריך לבטא מילים ברורות, ויכול להסתפק בנענוע הראש, על אף שבעדויות רגילות יש צורך בדיבור מפורש.
מנגד, הגמרא ביבמות (מ"ז.) פוסלת גוי להעיד על בנו, ומנמקת זאת בכך שלכל עדויות שבתורה גוי פסול. מכאן משתמע, בפשטות, שעדות על זהות הבן היא עדות רגילה, ולכן גוי איננו יכול לבצעה.
נותרנו, אפוא, במבוכה: האם עדות על בכור היא עדות רגילה - ולכן גוי פסול, או מיוחדת - ולכן נשים כשרות? בשורות הבאות נבקש להציע, בקצרה, פיתרון אפשרי לדילמה, אולם קודם לכן נעמוד על עיקרון חשוב בהלכות עדות.
ב.
הלכה בידוע היא, שנשים וגויים פסולים לעדות. אמנם, ניתן להציע חילוק בסיסי בין סיבות הפסול.
כך פוסק הרמב"ם, בהלכות עדות, את פסוּל הגויים:
"העבדים פסולין לעדות מן התורה, שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו - מכלל שאחיו כמוהו, מה אחיו בן ברית אף העד בן ברית. קל וחומר לעכו"ם: אם עבדים שהן במקצת מצות פסולין, העכו"ם לא כל שכן" (פ"ט, ה"ד).
כלומר, גוי פסול לעדות כיוון שאיננו "אחיו" של בעל הדין. פסול זה הוא בסיסי ביותר, ומשמעותו היא שהגוי כלל לא שייך למערכת ההלכתית של היהודים, אלא למערכת מקבילה של גויים (המכוּנָה בפינו "מצוות בני נוח"). ממילא, בדיוק כשם שלא היינו מגדירים חייזר ירוק ממאדים כעד, כך גם גוי איננו עד. במאמר מוסגר נציין, שיש ראשונים שנימקו את פסול הגוי באמינותו המפוקפקת: עיין במרדכי בגיטין (סימן שכד), בתשב"ץ (ח"א, סימן ע"ח) ובדברי הראי"ה קוק (בשו"ת "עזרת כהן", אבן העזר, סימן כב).
את פסולן של הנשים, לעומת זאת, ניתן לתאר כבסיסי הרבה פחות. ניתן לטעון, שנשים פסולות לעדות מאחר והן מנועות מלהופיע בבית הדין. נראה שזוהי פשטות הגמרא בשבועות (ל.), הדנה בפסול נשים לעדות:
"תנו רבנן: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב (דברים ט"ז, יז) - בעדים הכתוב מדבר".
כלומר, מכך שכתוב "ועמדו שני האנשים" - נסיק שנשים אינם יכולות להעיד. והנה, הפסוק המצוטט דן בעדי שקר, העומדים למשפט אחרי שנתפסו בשקרם (עיין שם, פסוקים ט"ו-כ"א). ניתן לטעון, אפוא, שאם הגמרא ממעטת עדות נשים דווקא מפסוק זה - משמע שהבעיה העיקרית בעדות אישה הוא מאחר ומקומה איננו בבית המשפט. הגדת העדות, ובמיוחד הסיבוכים העלולים להיווצר מכך, אינם מעמדים הראויים לאישה (על פי הבנת הגמרא), ומכיוון שכך האישה ממועטת מכל פרשיית עדות.
על בסיס זה, נוכל לשוב ולבאר את יסוד העדות על זהות הבן. ר חיים מבריסק (הגר"ח) נהג לבאר, שעדים החותמים על השטר - אינם זקוקים עוד להגדת עדות; בכך ביקש הגר"ח לבאר מספר דינים יחודיים בשטרות, דוגמת הפטור מדרישה וחקירה, ולא נרחיב בכך. ומכל מקום, ניתן לטעון שעדות על זהות הבן היא במעמד מקביל לעדות שטרות: יש כאן עדות, אולם אין הגדת עדות. על פי זה, נוכל ליישב כראוי את הגמרות הסותרות עימן פתחנו:
הגמרא ביבמות פוסלת גוי לעדות על בנו, שהרי כפי שראינו - גוי ממועט באופן עקרוני מכל פרשיית העדות. הגמרא בגיטין מסתפקת בנענוע הראש בעת העדות על הבן: דיבור הוא סממן מובהק של הגדת עדות, ואילו בעדות על זהות הבן - אין צורך בהגדת עדות, וממילא גם אין צורך בדיבור ממש. ולבסוף, הגמרא בקידושין מכשירה אישה לעדות על בנה, כיוון שנשים אינן מנועות באופן מהותי מעדות: בעייתן היא בשלב של הגדת העדות, וממילא להעיד על זהות הבן - שם פטרנו מן הצורך בהגדת עדות - הן כשרות.