מיתקפה דו-אגפית
בפרשת משפטים מקובל לדבר בשבח בתי-דין-של-תורה ובחזון הגאולתי "ואשיבה שופטייך כבראשונה". וכמו כל חזון - ארוכה הדרך למימושו.
נושא בתי הדין הרבניים בישראל נתון בצבת שתי מחלוקות משמעותיות על אופיו, מעמדו ורוחב מוטת כנפיו. המאבק הראשון הוא מול הציבור החילוני שרואה בבתי דין דתיים סרח-עודף, ומימסד מיותר מול מערכת המשפט האזרחי עטורת התהילה והתפארת, ההוד והזוהר. המלחמה בגיזרה זו מתנהלת לא רק בשדה החקיקה וביחס הציבורי והתקשורתי, אלא בדו-קרב מתמיד המכונה מירוץ סמכויות בין בתי המשפט לענייני משפחה ובין בתי הדין הרבניים, כאשר הראשונים נוגסים באחרונים הלוך ונגוס, בגיבוי הבג"צ.
המאבק השני הוא בציר החרדי-דתילאומי. בגיזרה זו מתקיים ריב רב-שנים, רווי נסיונות כושלים, לאיוש משרות דיינים בבוגרי החינוך התורני הלאומי. הויכוח איננו על חלוקת שְלַל משרות לאנ"ש, ואפילו לא על צבע הכיפה, אלא על האגנדה, ועל היחלצות מכפיפות בתי הדין באופן כמעט מוחלט לדעות מחמירות ולהשקפת-פסיקה ליטאית.
כפי שפורסם, בחודש ניסן אנו צפויים ל(שמונה?)מינויים חדשים, ואינני מטפח אשליות. נקודת מבטי היום מופנית לזירה החרדית, והפעם לא לעיסוקם המרכזי - גירושין וסרבנות גט - אלא לתחום דיני הממונות.
ושתי הערות בפי, הראשונה בונה והשניה...מתגרה.
הרחבת סמכות לכל המיגזרים
והנה הצעה הבונה הנבונה: לאחרונה הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק להרחבת סמכות בתי הדין הרבניים, לדון גם בדיני ממונות כסמכות שיפוטית המקבילה לחלוטין לבתי המשפט הערכאיים. וכל כך למה? בתי הדין הרבניים נהגו שנים רבות לדון גם בדיני ממונות כבוררים בהסכמה, הן בסכסוכי ממון עקב גירושין והן בהתדיינות ממונית טהורה. בשנת תשס"ו (2006) פסק בג"צ כי אין לבי"ד רבני סמכות לשמש כבורר, גם בהסכמת הצדדים, וגם מחוץ לשעות העבודה. בג"צ העיר גם על גזל הזמן וניצול משאבי המערכת המינהלית לטובת דיונים שאינם בסמכותם. בפועל, בתי הדין מפטירין כדאשתקד וממשיכים בדיוני ממונות, והצעת החוק נועדה לתת לגיטימציה לכך. יתר על כן, ההצעה משדרגת את מעמדם; לא כבוררים אלא בסמכות שיפוטית מלאה.
והנה הצעתי (הנאיבית?); שני הרכבים לדיני ממונות בלבד יאויישו במוצהר ע"י חניכי הישיבות הלאומיות, ובהם ידונו כאמור בהסכמת הצדדים. קיים מאגר גדול של בעלי נסיון מקרב בתי דין לממונות של עמותות הפועלות במיגזר זה. כך ייצודו 3 ציפורים יחדו; (א) מינויים לכיפות הסרוגות, לפחות לדייני ליגה ב, לדיני ממונות. (ב) כך ניווכח האמנם יש הבדלים מבחינת האגנדה הפסיקתית וסדרי הדיון? (ג) יש לקוות כי כך, ורק כך, גם הציבור הדתי-לאומי יעדיף דין תורה על פני ערכאות.
פסל אישי לדיין החשוד בגזל
והנה ההערה המתגרה: לאחר פסיקת בג"צ בתשס"ו לשלול מבתיה"ד הרבניים סמכות בוררים, בתוספת הקביעה שיש בעיסוקם זה גזל זמן ומשאבים, יש מקום להטיל דופי בכל הגיטין שנפסקו משעה זו ע"י דיינים גזלנים. ואם נפשך לומר "מי זה ומה זה בכלל בג"צ כי נשמע בקולו?", לפחות יש לפסול את הגיטין מחודש אדר תשס"ח עת הורה... "מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שביה"ד האיזורי שדן בניגוד להוראות הבג"ץ גזילה היא בידו" (פסקי דין ירושלים חלק יא עמ תקי)!!
והלא הדברים קל וחומר: אם דיין בית הדין הגדול, הרב אברהם שרמן, פסל את כל גיורי הרב דרוקמן, בפסק שערורייתי, בשל פסלות הדיינים בעיניו מסיבות השקפתיות וכן זיוף של חתימות דיין פלוני בתעודות גיור שבהם ישב אלמוני, על אחת כמה וכמה שיש לחשוש לאיסור אשת איש החמור פי כמה, בכל הגיטין שנפסקו ע"י דיינים אשר שימשו כבוררים, לפחות בשעות עבודתם. ומי שחושב שמא אני מתלוצץ, אפנה תשומת לבו שחודש אדר טרם הגיע... סוף דבר, חושבני שהתגרות זו זוקקת תשובה!
מטהרי שרצים
משנגלגלו דברינו לדיינים מחמירים ומקילים אזכה את הקוראים בהערה נכבדה של המהרש"א (הרב שמואל אליעזר איידלס מקראקא, המאה ה-16. נדפס בכל מהדורות הש"ס) שפירש את מימרת חז"ל הידועה "אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה", לא כפי שמקובל לפרש שמדובר באקרובטיקה משפטית היכולה להפוך יום ללילה ולהפך. אלא "ענינו שאין מושיבין בסנהדרין אלא שיוכל ללמוד זכות לחייב... כגון שרץ, למצוא לו זכות לטהרו".
הוי אומר: תכונת יסוד לדיין היא יכולת למצוא נקודות אור גם בחשיכה. אכן, לימוד זכות כזה שייך רק בדין הפלילי או המינהלי ולא בין אדם לחברו, או בין איש לאשתו, שבהם זכות לאחד היא חובה לשני. אעפי"כ המזג השיפוטי המטהר שייך בהחלט בכל מקרה.
עדכון והבהרה: אינני חושב לרגע שאכן הגיטין פסולין, ואני מתנצל בפני מי שהבין את דבריי כפשוטם. לא באתי אלא לדחות מכל וכל את השיטה לפסול פסקי דין, דהיינו גיורים, למפרע בתואנה על כשרות הדיין. לבי לבי על אלפי המתגיירים שחוששים, בטעות, שמא אכן גיורם יבוטל.
המאמר מתפרסם בעלון "שבת בשבתו"