חדשות לבקרים עולה ופורץ, הדיון החדש ישן בצורך ב"חילוניות יהודית", "יהדות אחרת" או "יהדות כתרבות". אצל חלק מבעלי הצורך הזה נובע הדבר מתחושה של חילוניות ריקנית, אצל אחרים המקור הוא דווקא הצורך במה שהם מכנים "זהות יהודית מודרנית". הצד השווה שבהן הוא, שאלה גם אלה רואים ביהדותם ענין שהוא הרבה מעבר לעובדה ביולוגית או זהות לאומית גרידא.
יש לי מלא הכבוד וההערכה לאלה המחפשים את זהותם ודרכם בין שבילי היהדות על אף שלטעמי, הם התרחקו מרחק רב מן השבילים ובוודאי מהדרך המרכזית של היהדות. זו דרכם וזה רצונם ועל כך יבורכו.
הבעיה שלי היא עם חלק גדול מאד מאותם יהודים חילונים שבדרכם אל הזהות היהודית הנכספת או ההגדרה הדתית המחודשת, הם מנסים לנפץ את האמונות והזהות היהודית שלצורך הענין נקרא לה "אורתודוקסית- רבנית".
השאלה המרכזית היא, מה צורך רואים המחפשים החדשים לנפץ ולבוז לערכי האורתודוקסיה הרבנית. מה כל כך מפריע להם בכך שיהדות זו נאמנה לשיטתה שלה? כלום אין זו זכותה להתנהל כראות עיניה?
גם אני טרחתי לא פעם והוגעתי את מוחי בשאלה זו. האם מישהו מאותה "אורתודוקסיה רבנית" ניסה אי פעם להכנס אל חוג לומדי טקסטים יהודיים, כשהוא מצויד בחרב פיפיות וגירש את הלומדים? מתי לאחרונה נראתה דמות עוטת ציציות המצווחת "מי לה אלי" ומפילה את ארון הספרים היהודי על ראשי המעיינים ? מישהו מהם איים על הוצאות ספרים ואפילו מערכות עיתונים לבל יתפרסמו הגיגיהם?
לא היה ולא נברא. היהדות ה"אורתודוקסית- רבנית" איננה אינקויזיציה ואף פעם לא תפקדה ככזו. יתכבדו מחפשי הזהות ויעשו ככל העולה על רוחם, ידפיסו ספרים, יכתבו מאמרים יקימו בתי מדרשות ויקהילו קהילות בישראל. כמו שעשו זאת יפה עד היום ואיש לא מנע מהם, כך יהיה גם בעתיד.
משום כך יש לחפש נימוקים אחרים לניסיונות המחפשים החדשים לגמד ולזלזל ביהדות זו.
היהדות האורתודוקסית רבנית איננה מפחדת מכל הזרמים האלה. יש לה בטחון עצמי שנבנה במהלך של 2,000 שנה. אוחזי היהדות האורתודוקסית רבנית יודעים היטב שיש להם זכות קיום, אולם דא-עקא דווקא היהודים התרבותיים שחלקם הגדול נמנים על המחנה הליבראלי, ואף פועלים בשם ערכים אלה למען קידום השקפותיהם, אינם מוכנים להכיר בזכות קיומה של היהדות האורתודוקסית רבנית. כשהם נתקלים בה, הם משילים מעליהם במהירות את הכסות הליבראלית ומסתערים עליהם בשנאה בקצף ובחימה.
השאלה המענינת היא , איפה הבטחון העצמי בדרך החדשה שהם התוו לעצמם? כידוע, אדם בעל בטחון עצמי איננו תוקף את אויביו על כל צעד ושעל, ואיננו זקוק לאישור מאף גורם למעשיו. הוא צועד בשקט וברוגע, קומתו זקופה והליכתו בוטחת. לעומתו אדם חסר בטחון עצמי בולש תדיר לצדדים,דרוך ועצבני ומחפש אויבים אמיתיים ומדומים. האם יתכן שדמותה של היהדות האורתודוקסית רבנית ההולכת זקופה ובטוחה בדרכה מוציאה את ה"מחפשים החדשים" מדעתם שכן כל עוד זו קיימת אין הם חשים דרור בדרכם שלהם?
ההסבר היחיד שעלה על דעתי כמבאר את התופעה, הוא ההנחה שגם "היהודים התרבותיים" חשים ככל הנראה בצרימה, אולי אפילו זיוף במרכולתם. כדי להתמודד עם תחושות אלה יש שתי דרכי פעולה אפשריות. ניתן לנסות ולשכנע את היהדות האורתודוקסית- רבנית לנטוש את עיקרי אמונתה ולהכיר ביהדות החילונית כזהות "לכתחילה" ואפשר להוקיע אותה כמיושנת טרחנית עילגת פונדמטליסטית ושאר מרעין בישין ובכך להעלות את קרנה של "היהדות האחרת".
אלא שהיהדות ה"אורתודוקסית- רבנית" לעולם לא תכיר בכך שקיום המצוות המעשיות יוחלף או אפילו יהיה שווה ערך לעיון בטקסטים יהודיים, הגות של אנשי רוח ממוצא יהודי וכיו"ב. בוודאי ובוודאי שלא תכיר בחילוניות לכתחילה, לא כזהות מקבילה וקל וחומר לא כזהות אלטרנטיבית. קיום המצוות המעשיות והנאמנות להלכה הוא שורש נשמתה והוויתה של היהדות הזו.ללא אלה אין לה קיום.
משום כך לא נותרת בידיהם הברירה והם פונים אל דרך השלילה וההשמצה, ההסתה, ההגחכה וההלעגה.
לא פעם מתגנב החשד אל ליבי שאותם מחפשי דרך וזהות הם כמו ילד מורד המחציף פנים לאביו אך בעצם מחכה שאביו יכיר בדרכיו החדשות, וללא הכרה זו הוא חש שבעצם דרכו החדשה איננה שלמה. בניסוח בוטה יותר הייתי אומר שצווחותיהם ולעגם הארסי אינם אלא מסווה לצורך נואש להכרה מהיהדות ה"אורתודוקסית- רבנית".