"ככה נחלקו עוכרי ירושלים לשלשה מחנות: אנשי אלעזר... ויוחנן ואנשיו בזזו את בני העיר ורבו בשמעון ואנשיו... אלה ירו מן האולמות על שונאיהם העולים עליהם מן העיר ואלה הגנו על עצמם במכונות מלחמה... וכאשר רווח ליוחנן מצריו היה יורד בלב אמיץ עם רבים מאנשיו להילחם בשמעון ושולח אש בבתים המלאים צידה מכל המינים בחלק העיר אשר פנה שמה".
תיאור זה המצוטט מתוך ספרו של יוספוס פלביוס, מלחמת יהודים עם הרומאים, מצטרף לשורה ארוכה של מאמרי חז"ל על שנאת החינם שכילתה את הבית השני. הסיפורים בגמרא על הקנאים מירושלים ששרפו את המחסנים ובכך הביאו לרעב וחוסר יכולת לעמוד במצור הרומאי הנורא, מתוארים היטב בספריו של יוספוס המביאים תקציר מצמרר לאחת מן התקופות הנוראות בתולדות ישראל.
הבה ננסה לחשוב על האירועים - לפני כאלפיים שנים ניצת הסכסוך בין חלקי העם היהודי. זה לא קרה ביום אחד, שנים של פילוגים וסכסוכים פוליטיים, הובילו לעליית השחיתות בהנהגה הירושלמית, ויצרו ריקבון פוליטי. בשלב כל שהוא, הריקבון היה כה גדול עד שהיה צורך בהתערבות רומאית לצורך השמירה על המבנה החברתי הרעוע. ההתערבות המשיכה והתעצמה עד שארץ ישראל הפכה למחוז רומאי, וכל אלה עוד לא הספיקו לעם ישראל להבין שעליו לחתור לאחדות.
עם הצטברות האירועים והלחצים, קמו קבוצות קיצוניות ואלימות בעלות זווית ראייה צרה המתיימרת להיות אידיאליסטית, ותקפו את הנותר מן ההנהגה הרגילה. חז"ל מספרים שעלתה מחשבה בליבם לדקור אפילו את ארון הקבורה של רבן יוחנן בו זכאי, כאשר ניסה להתחזות למת ולצאת מחומות ירושלים.
ומה קרה לאחר מכן? את הסיפור כולנו כבר מכירים. בית המקדש חרב וכולנו נדדנו בין העמים במשך אלפי שנים, ללא מדינה וללא מימוש הייעוד התורני. פיזית המקדש נחרב על ידי הרומאים, אבל נשמתו נעלמה עוד קודם לכן על ידנו.
ההיסטוריה חוזרת
כשמאזינים היטב לסיפור ימי בית שני מגלים מחשבה מבהילה - קולות העבר דומים מידי לקולות ההווה. האידיאליסטיות שאיננה יודעת פשרות, זו שחושבת שדבר ה מסיני ניתן לה בלבד, יוצרת פילוג ומאבק. בית הלל ובית שמאי, רבני הערים ורבני הישובים, אנשי הפשרה עם הרומאים ואנשי המאבק והשחרור, תומכי השלום ותומכי ההיאחזות, חילונים ודתיים - פלגים של מחלוקות המשוכנעים בצדקתם הבלעדית.
והמציאות, התוכן הפנימי של הבית השלישי, הרבה יותר גבוהה מכולם. הבית השלישי איננו מחכה ליום שבו יואילו בטובם הפלגים השונים להתאחד, להבין שמטרתם משותפת אך דרכיהם שונות, שינסו להטות את אש הפילוג לידי אבוקה אחת ומאירה.
לצורך כך יש לעשות שני שינויים תפיסתיים חשובים: הראשון הוא לבקש ללמוד מן הצד השני. הן השמאל והן הימין, עם כל השוני בניהם, שואפים לחזון אחד, מימושו התרבותי של עם ישראל במדינת ישראל. משום כך אנו יכולים לשלב את דרכנו.
השינוי השני קשור לקנאים, אלה ששרפו את הבית הקודם. כאשר התפרים העדינים של האחדות הולכים ונפרמים, נוטות קבוצות שונות לנוע לעבר קצוות המפה הפוליטית. על ידי כך הם יוצרים תמונת מציאות מעוותת, הרואה בכול את האויב. קנאים אלה מציגים חזות אידיאליסטית המתיימרת לאחוז בדגל עבודת ה, במקרה של יישובים מסוימים, או בדגל זכויות האדם, במקרה של ארגונים אחרים.
המשותף לאלו ולאלו הינו ראיית עולמם הצרה, הרצופה באש של שנאה. אלו מהם המעיזים לקרוא בשם ה מחללים בפועל את תורתו, מורידים אותה למחוזות פשטניים וקפוצים. אחרים, השואפים לתקן את עוולות הציונות, מציגים תדמית שווא של עם כובש ואכזר, תמונה הרחוקה מאד מן המציאות הממשית.
אלו שתורה בליבם, אלו שההיסטוריה היהודית בוערת בקרבם, מחויבים להיאבק בקיצונים. כאשר בעלוני השבת בבתי הכנסת מופיעים כותרות הקוראות לשנאת אחים, אל לנו לקרוא אותם. כאשר בעיתונים היומיים מופיעות מודעות אנטי ישראליות מובהקות, חובה עלינו להתעלם מהם. לא לתת לשורפי הבית פתח לבולענו.
מגמות מקבילות של משיכת הבמה התקשורתית תחת רגליהם של מחרחרי הריב, במקביל להתקרבות מתמידה בין הקצוות השונים של ישראל, יכולות להעניק לנו מזור מן המציאות הקשה. ואולי אם יראה ה את בניו מוצפים באהבת חינם, הוא מצידו ירחם על ציון.