קראתי שוב ושוב את תגובתו של הרב ברוך אפרתי לדבריי, בעניין תיקון ליל שבועות שנערך בתל אביב בשיתוף עם מרצים חילוניים, ולא הצלחתי להבין מדוע לדבריו ערב שכזה, של קירוב רחוקים לתורה, הוא מעשה הראוי לביקורת. אולם לכך נגיע בהמשך.
בטרם אתייחס לגופו של עניין, אינני יכול שלא להתייחס גם לתחילת דבריו, שבהם הרב אפרתי יוצא כנגד השימוש במילה חרד"ל, כלפי הציבור החרדי-לאומי, ורואה בכינוי זה מכנה שם לחברו, שהעושה כן אין לו חלק לעולם הבא חלילה, ולדעתו זוהי שפה שלא יכירנה מקומה. צר לי על טענה זו. הביטוי חרד"ל הוא ביטוי שגרתי ומקובל בציבור הדתי (עיין, למשל, בערך חרדים לאומיים בויקיפדיה), וסהדי במרומים שהשימוש בא נעשה לשם הקיצור בלבד, ובלא כל כוונה לרמוז בו ל"מאכל דלוח".
אכן, ההגדרה חרדי-לאומי היא עניין של השקפה, שכן בדרך כלל ציבור זה מכנה את עצמו תורני לאומי, ביטוי שלענ"ד עומד בסתירה לענווה שאותה מבקש הרב אפרתי להדגיש בדבריו על לימוד התורה. בעיני, השימוש בביטוי חרדי לאומי הוא הצבעה על ההבדל העקרוני בין דרכה המסורתית של הציונות הדתית, לבין הסטייה שנעשתה על ידי ציבור זה לכיוון החרדי. בכינוי חרדי אין כל פגיעה אישית, כמובן, ובוודאי מדובר בציבור חשוב ומסור לתורה ולערכיה. אולם עם זאת, ישנה מחלוקת אידאולוגית גדולה בין הדרך הדתית-לאומית המסורתית, ובין העולם החרדי והחרדי-לאומי. מחלוקת זו נוגעת לגבי תחומים רבים: יחס למעמד האישה, יחס ללימודי חול, יחס לחילונים ועוד, ואין שום סיבה עקרונית לטשטש אותה, שכן זוהי בוודאי מחלוקת לשם שמים, שסופה להתקיים. ההגדרה חרדי-לאומי מבטאת באופן אמיתי את העובדה שקיימת קבוצה בעולם הדתי, הנמצאת על קו התפר שבין העולם החרדי והעולם הדתי-לאומי מבחינה השקפתית. מכל מקום, אם יש בביטוי חרד"ל פגיעה, הרי שצר לי על כך, ומכאן והלאה אשתמש בביטוי המלא - חרדי-לאומי.
לא יבואו לשמוע רבנים
אחזור כעת לגופו של עניין. אם אנו שואלים כיצד יש ללמוד תורה, אין חולק על טענותיו של הרב אפרתי, שיש ללמוד תורה מתוך חיפוש דבר ה, מתוך עמל ומתוך ענווה. ברור לחלוטין, שלימוד תורה צריך להיות בבתי המדרש. אולם השאלה כלל וכלל אינה מתייחסת למקום לימודו של הציבור הדתי-לאומי, ואינה עוסקת בשאלה מה המצב האידאלי. השאלה היא כיצד ניתן לקרב חילונים מובהקים, תל אביבים הגרים בעומק הציבור המנותק מתורה, לתורת ישראל.
וזאת יש לדעת: קיים בעם ישראל ציבור חילוני גדול, המנותק באופן כמעט מוחלט מלימוד תורה. ציבור זה לא יגיע לערב לימוד שבו ילמדו רק רבנים. ציבור זה לא מתרשם מדוכנים של חלוקת נרות והנחת תפילין. ציבור זה, המזוהה עם אנשי קדימה ומרצ, עם השמאל הפוליטי והחברתי, מהווה יריב אידאולוגי לציבור הדתי והחרדי, ויריבות זו מהווה בדרך כלל גם סיבה להתרחקות ממקורות היהדות. אם נלך בדרכו של הרב אפרתי, ונמנע מציבור זה לעסוק בתורה משום שאין הוא מקבל את העקרונות שהוצגו בדבריו, הרי שלמעשה אנחנו גוזרים כלייה רוחנית על ציבור זה, ומדירים אותו בפועל לחלוטין מכל קשר לתורת ישראל.
והנה, אל מול גישה מדירה זו, קמו רבנים מארגון צוהר ועשו מעשה. מתוך הבנה למציאות, ארגנו ערב המבוסס על לימוד משותף של דתיים וחילוניים. הציבור שאנו עוסקים בו יבוא לערב של לימוד רק אם ירגיש שלא מתנשאים עליו מלמעלה, אלא מעריכים אותו ונותנים כבוד לעמדותיו. אינני מכיר דרך מוכחת יותר לקירוב ציבור זה ללימוד תורה. אפשר לדון בשאלה אם לימוד משותף ראוי לברכת התורה או לא, אך לא זאת השאלה! השאלה היא האם הצלחה להביא ציבור חילוני לעסוק בתכנים תורניים, מתוך אמונה בכוחה של המאור שבתורה, היא מעשה הראוי לביקורת.
חלק בלתי-נפרד מן התורה
ונקודה נוספת לסיום. אינני מבין עד הסוף, מדוע למרות שהרב אפרתי מסכים שניתן לקבל מן הציבור החילוני חכמה שהיא בגדר "רקחות וטבחות נאות ואף כלים יסודיים ללימוד", ומצד שני הוא מתעקש מאוד שלא לכנות זאת בשם תורה. פלפול זה אינו רלוונטי לעניין. דומני שרקחות וטבחות וכלים ללימוד, הם חלק בלתי-נפרד מן התורה. אם באמת על ידי לימוד משותף ניתן להעשיר גם את העולם הרוחני מן הצד שלנו, הרי שבוודאי ובוודאי יש ערך בקיום ערבי לימוד מעין אלו, וכבר לימדנו הרמב"ם - "שמע האמת ממי שאמרה".
יהי רצון, שנזכה לחבר רחוקים לתורה, ונזכה לאחדות אמתית בתוכנו, מתוך עין טובה כלפי אלו הפועלים בדרך זו.