זה קורה בבית המדרש לעיתים קרובות. יושב תלמיד מול הגמרא, לומד, חוקר, מעמיק, גדל, משייט לו בין דיון הלכתי לסיפור אגדה, בין פסק הלכה לאמירה הגותית, הוא פוגש דיונים מעמיקים, דעות מרתקות, וסיפורים מדהימים. לפתע את ההתעלות הטמונה בתלמוד תורה, מפר משפט אחד קטן וצורם. הרי איך אפשר שלא לחוש מבוכה מול משפטים דוגמת - "אישה גולם היא[4]", "אין אישה אלא ליופי, אין אישה אלא לתכשיטים, אין אישה אלא לבנים[5]", "נשים- דעתן קלה[6]" ועוד משפטים שונים, קשים לעיכול, לא מתקבלים על הדעת.
כאשר תלמיד נתקל באמירות שלא מסתדרות עם עולמו הערכי, עומדות לפניו אופציות שונות. הוא יכול לאמץ את העמדה שהוא פגש במקורות חז"ל ולדחות את עמדתו הוא מתוך תחושה שהמקור מבטא עמדה אוטנטית ועמדתו אינה אלא עמדה עכשווית המושפעת מתרבות המערב והאתוס השוויוני.
גישה זו בטעות יסודה משתי בחינות:
א. מקורות חז"ל מגוונים מאד, והם פרים ורבים כדרכה של תורה שבעל פה, ואין האמירה שהוא נתקל בה משום ביטוי לעמדת כל חכמינו בכל עת ובכל מקום.
ב. הרגישות לכבוד הבריות ולכבוד האדם הינה אתוס תורני אוטנטי לחלוטין ובאה לידי ביטוי באין ספור סוגיות בהלכה ובאגדה. בדור הקודם גישה תורנית זו הגיעה לשיא מסוים בעמדותיו של הסבא מסלבודקה. דוגמא מאלפת אחת לרגישות זו מצויה בהשמטה מרתקת של תלמידו הרב יצחק הוטנר במאמר י"ח בפחד יצחק ליום הכיפורים, בפראפראזה של לשון הרמב"ם "ואילו בספר היד הרי הוא כותב שיראת העונש אינה ראויה רק לקטנים ולחלושי הדעת."
אלא שהרמב"ם בעצמו כתב: "אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה[7].
והרב הוטנר השמיט את הנשים מכלל הצבור העובד מתוך יראת העונש הנמוכה.
ובכן הרגישות לכבוד האדם בכלל וכבודן של בנות ישראל בפרט אינה נטע זר בתוך התרבות התורנית ואין לוותר אליה בקלות. אם כן איך נוכל להתמודד עם אמירות שאינן מסתדרות עם תפיסה זו?
דרך אחת שהלכו בה גדולי הראשונים והאחרונים, בהקשרים שונים, היא הדרך הפרשנית. אפשר לעיתים לפרש את הדברים שלא כפשוטם. אף נוסחו במהלך הדורות ניסוחים חריפים הטוענים שכל האמירות בתחום האגדה אינן כפשוטן. דרך זו טובה היא, אם נמצא פרשנות משכנעת, אך לעיתים קרובות, המגמה האפולוגטית שקופה ויצא שכרינו בהפסדינו.
דרך אחרת, מצויה בדורנו, היא ניסיון להסביר את דברי חכמים על רקע תקופתם. הבעיה עם גישה זו היא ההשלכה על עולם ההלכה ועם בעיה זו יש להתמודד בכנות. על אף הכבוד שאנו רוחשים לחכמה האדירה הטמונה באוצרות האגדה, ולחן הספרותי הרב שבה, אנו חייבים להחזיר עטרה ליושנה, להבחין אבחנה ברורה וחדה, בין עולם ההלכה ועולם האגדה. אבחנה זו מצויה לרוב בראשונים ואחרונים. ראשון הדוברים, למיטב ידיעתי הרב שרירא גאון המצוטט בספר האשכול:
"ואמר מר שרירא הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרי מדרש ואגדה אומדנא נינהו, ויש מהן שהוא כך, [...] והרבה יש שאינו כן, כגון מה שאמר ר עקיבא דמקושש היינו צלפחד, וכגון שאמר ר שמעון שצום העשירי זה עשרה בטבת, והם הזכירו דעתו של כל אחד ואחד, ואנו לפי שכלו יהולל איש.[8]"
ובכן המדרש והאגדה אינם אמת צרופה ולא מסורת אלא השערה של תלמיד חכם והשיפוט נותר בעיני הלומד. ואף ממשיך רב שרירא באמירה חריפה עוד יותר:
"וכן אגדות שאמרו תלמידי התלמידים, כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא וזולתם, רובם אינו כן, ולכך אין אנו סומכין על דברי אגדה. והנכון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא מדבריהם, ואין סוף ותחלה לאגדות[9]."
במשפט הזה - "אין סומכין על דברי אגדה", מגיעה לידי ביטוי ההפרדה המוחלטת שעושה רב שרירא גאון בין דברי הלכה לדברי אגדה. אין פה הבעת זלזול או חוסר חשיבות באגדה, אבל חשוב לזכור שמדובר בדעה אישית שאינה מחייבת. לעומת האגדה, ההלכה דרך אחרת לה, ואמנם גם בה יש לעמדתו של הפוסק משמעות, אך הוא פועל במסגרת מסורת מסיני וכבול לדרכים המקובלות של ניהול משא ומתן הלכתי. פסיקתו תזכה, מן הסתם, לביקורות של חכמים בני דורו ובדורות הבאים, וכן לבדיקת הרלוונטיות של פסיקתו למציאות משתנה. מספיק עיון מועט בספרות השו"ת להתבסם מדרכה של ההלכה.
מכווין שאין לדברי אגדה תוקף מחייב אין צורך להכריע בין עמדות או לתרץ סתירות: וכך אומר הרמב"ן:
"כי שבעים פנים לתורה. ומדרשים רבים חלוקים בדברי החכמים[10]" וכן במקום אחר: "ואין משיבין על דברי אגדה[11]" ודברים דומים לדברי הרמב"ן הללו נמצאים באין ספור ראשונים ואחרונים בפרשני המקרא, במפרשי הש"ס ובפוסקים.
כל מה שכתבתי עד כה אינו בגדר חידוש כלל, אלא היה מבחינת "פשיטא" בבתי מדרש בהם למדתי והתחנכתי בצעירותי. ובכן מה קרה בינתיים?!
אנחנו נדבקנו לאהבת תורה, לאהוב את הליך הלמידה הפלפול והדיון, ובעיקר את הדיון הממצה של סוגיה הלכתית: גמרא, ראשונים ואחרונים. לא היה צורך לדבר רבות על אמונת חכמים. התבסמנו מחכמתם רבות. לא היה צורך בחנוך דוגמאטי לאמונת חכמים עיוורת, כי הצליחו רבותינו להכניס אותנו פנימה לתוככי החווית בית המדרש והזדהינו עם תהליך הלמידה והשיח הרב דורי בהלכה. אמירה תמוהה של חכם שאינה חלק מהשיח המרכזי ההלכתי לא הייתה יכולה לערער את עולמנו ולא הרגשנו צורך לאמץ כל עמדה שהיא "רק אגדה". נהגנו אף לזלזל באגדה ולא הייתי ממליץ לאמץ את גישתנו עד תום. ראוי בהחלט ליהנות מיפי האגדה וללמוד מערכיה אבל יש להפריד הפרדה גמורה בין ההלכה המחייבת לבין דברי אגדה.
הרב ביגמן הוא ראש ישיבת השילוב של הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע
המאמר פורסם באתר קולך
[7] רמב"ם הלכות תשובה פרק י הלכה א
[8] ספר האשכול (אלבק) הלכות ספר תורה דף ס עמוד א
[9] שם וכדאי לעיין בהמשך הדברים שהוא מביא בשם רב האי גאון וכן בתשובות הגאונים - מוסאפיה (ליק) סימן צח ד"ה לרב האיי ובתשובות הגאונים החדשות - עמנואל (אופק) סימן קנז ד"ה הא מילתא
[10] רמב"ן בראשית פרק ח פסוק ד
[11] חידושי הרמב"ן מסכת יבמות דף סא עמוד ב