אדון חכם, אני רוצה להגיד לך שעלי אתה לא מצליח לעבוד.
אתה שואל, כאילו אתה אתה כבר יודע משהו. אתה שואל, וחושב שהתשובות קרובות, שהתשובות קיימות. התם לא הרבה יותר טוב ממך. הוא שואל, וחושב שבתמורה למילים מועטות הוא יקבל עולם רוחני ומלואו. לפחות הוא לא משוויץ בכל הידע שלו כמוך. איך אתה מעז, סליחה, מצליח, לפתוח את הפה בכלל?
אני לא מבין איך אפשר לשאול שאלות בכלל אחרי הירושימה ונגסקי, אחרי רעידות האדמה והרי הגעש שהחריבו את עולמנו. אני לא מבין איך אפשר להתנהג בתמימות, או לעשות את עצמך חכם, אחרי שהסתכלת לתוך העיניים של עני אחד בבומביי, אחרי שראית את בטנו הנפוחה של ילד שסובל מתת תזונה בסומליה. איך אפשר לדבר על עדות וחוקים אחרי שהיית עד לשחיתויות ממשלתנו? איך פתחת את פיך? למה אתה חושב שאתה יודע לשאול?
שתיקה. אין אפשרות אחרת בכלל. הרי ההגדה מובילה אותנו אל הבן הזה, אל הבן שאינו יודע לשאול. מה חשבת, שהוא עולה חדש שלא מכיר את השפה? שהוא ביישן? שהוא ענוותן שבוחר להקשיב ולקלוט מתוך עמדה פאסיבית מקבלת? מה פתאום. הבן שאינו יודע לשאול הבין כבר שאין על מה להשען. הוא הבין שאת העולם הזה אי אפשר להכניס לתוך תבנית מסודרת או לסכם אותו בתיאוריה אוניברסלית. הבן שאינו יודע לשאול הבין שהמלל מתמולל מול העולם הזה.
לא הבנת?
תשמע, אדון חכם, אני לא מתפלא מכך שאתה לא מצליח להבין נקודה דקה כזו. בוא נגיד כאן את האמת - אתה סנוב. אני מכיר את התירוצים. כבר הסבירו לי שהרשע הוציא את עצמו מהכלל אבל לא החזיר את עצמו אל הכלל, ואתה לעומת זאת אמור להיות בסדר כי אתה גם אומר "אלוקינו" ובזה מראה שאתה בפנים. צר לי, אבל עלי אתה לא מצליח לעבוד. קלטתי אותך. זה נכון שאתה לא כמו הרשע שמתרגש מזה שהוא לא בפנים וצועק על כולם בבוז. אתה שקט יותר, מתוחכם יותר. אבל האמת היא שאתה פשוט סנוב ואליטיסט. ואתה חושב שאתה יודע יותר מכולם. מתוך מגדל השן שלך אתה מציץ החוצה ומתחיל להפציץ בשאלות. ולקראת מה אתה אוסף מידע בדיוק? לקראת הספר הבא שלך שגם אותו אף אחד לא יקרא?
שמעת איך ענו לך? "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", מנסים להסביר לך שיש גבול לעשיה האנושית, להכלה האנושית. יש נקודה שבה צריך לעצור ולומר דיינו.
בטח גם על זה אתה רוצה לשאול.
שתוק. כך עולים בתוך עולם המחשבה. כך נכנסים לפני ולפנים.
לא מספיק בשבילך? אני יכול רק להזמין אותך לסדר אצלי בבית. אנחנו יושבים סביב שולחן ערוך, איש לא פוצה את פיו, וזוכרים. זוכרים את יציאת מצרים ואת חורבן הבית. זוכרים שאהבת חינם תביא את הגאולה. ואז נזכרים פתאום בסבא שמיעט במילים והרבה לחייך. נזכרים במסטיק שגנבת מהמכולת כשהיית בכיתה ג ואתה אומר לעצמך - אולי אם אתן עוד קצת צדקה אוכל להשקיט את כל קולות האשמה. ואז אתה שואל את עצמך - למה אני מרגיש אשמה על כך שהיתה שואה, ואתה מחליט שלא יעבור יום בחיים שלך שלא תחבק את הילד שלך.
אצלנו לא שואלים שאלות בליל הסדר. אנחנו לא יודעים לשאול. אנחנו יודעים לא לשאול.