אני זוכר איך לפני שנתיים, ערב ראש השנה, עמדנו שם, כל עובדי חברת 'פרטנר' המהוללה, החזקנו כוסיות, דפקנו חיוך מטומטם במיוחד וחיכינו לאדונים מההנהלה שיואילו בטובם להרים כבר את היין הארור ולאחל לכולם צרור ברכות לקראת השנה החדשה.
נזכרתי בדה-ז'ה-וו הזה, בעקבות כל מיני הזמנות ואירועים, שנדמה שנקבעו חודשים מראש, לא סופרים ממטר את ספרי החיים והמתים הפתוחים ועומדים. רק מחכים שאאשר הזמנתי, אבטיח מקומי ועולם כמנהגו נוהג.
לא יודע באיזה גיל בדיוק, אבל זה קרה די מהר, היום בו אבדתי את התמימות, עטפתי אותה בנייר פורצלן הדוק ושלחתי אותה לעזאזל. בתמורה קיבלתי ציניות כבד, ושכבה של ציניות נוספת בכל שנה.
יש לי אלף דאגות מלבד יום הדין, המכנה המשותף לכולן הוא שאפשר לעטוף עימן את הדגים של ערב ראש השנה. דאגות שטובעות בבנאליות היומיומית הצבועה במוחין דקטנות. חשבונות בנק, כסף, מדינה פלשתינאית, ואפילו לא "וחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן וְיאמְרוּ הִנֵּה יום הַדִּין" אחד לרפואה.
כל מה שנשאר לי זה לשאול את עצמי, על מי אני עובד ואיך נסחפתי לשגרת החיים הזו, שהפכה את המהות של ראש השנה לדיפלומטיה משפחתית - איפה נעביר את החג אצל ההורים שלי? או שמא אצל ההורים שלה? כאילו היה זה מלאך שלחש לאוזני "ברוך הבא למועדון דופקי הכרטיסים, תפוס מקומך ומיד נתפנה".
חמש דקות לפני גזר הדין, זיעה קרה עטפה את גופי, הדם קפא והלב נהפך לבוקסה עם הספק 40 ואט. זה היה המשא ומתן עם הקב"ה המהיר בהיסטוריה: ייתן -יקבל, לא ייתן - הלך עליי. כמה דפי גמרא אתה רוצה? הא? מה שבא לך. דף אחד? שניים? פרק? מסכת? אולי שמירת עיניים? שמירת הלשון? צדקה כל יום? מה שתרצה רק תוציא אותי מהגיהינום הזה כי אני ממש לא בעניין של לימוד נהיגה מחדש.
בסוף קבלתי חצי שנה ו3,000 שקל קנס. יצאתי זכאי. הזיכרון של ההבטחות שלי קצת פחות...
פחות משבוע לפני המשפט של ראש השנה והמילים "מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּו וּמִי לא בְקִצּו" רוקדות ומרצדות לי בראש, וכל המתים מראש השנה הקודם באים ועוברים לפניי. אישה צעירה שנלקחה בגלל סיבוך מיותר בריאות, גבר בגיל העמידה שלקה בליבו, ילד קטן שנדרס, ילד גדול שנרצח, ילדה שנפטרה, נערה שנהרגה. לא שמות, אנשים! כמוני וכמוכם. את חלקם הכרתי אישית. הם היוו רקע בלתי נפרד מנוף הילדות שלי. אנשים עם לב פועם, עיניים אוהבות והמון המון חלומות. לכולם עוד היה הרבה להספיק.
לפני שנתיים עוד ישבנו ביחד באותו בית כנסת וגם הם עברו על 'נתנה תוקף' וחשבו "מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּע ומן הסתם גם הרהרו במחשבה מה יקרה איתם בשנה הבאה. רק מה, כאלו אנחנו, מעדיפים לחשוב על דברים שמחים, על איפה נאכל בחג, מה נקנה ואיזה יין יביאו בהרמת כוסית הבאה. מסתכלים סביב ובטוחים שבטוח נחתם לחיים טובים ואם אתמול היה טוב, אז יהיה גם מחר.
עד שאנחנו שומעים על עוד אחד שנפל ולרגע נזכרים שבעצם כל אחד מאיתנו "מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נובֵל כְּצֵל עובֵר וּכְעָנָן כָּלָה וּכְרוּחַ נושָׁבֶת וּכְאָבָק פּורֵחַ וְכַחֲלום יָעוּף".
עד לשנה הבאה.
אבינועם הרש משמש רכז ההדרכה של מדרשת עמיעד