שמעתי שאין להם מי שיתקע, במנין הכפרי המצומצם, במושב החילוני. אמרתי להם: אנסה לסייע לכם, אבל אתם תמשיכו לחפש, אולי תמצאו מישהו מנוסה ממני. אינני יודע מדוע התנדבתי, מעולם לא תקעתי באופן מסודר. רק פה ושם הבאתי שופר אל שפתי, ניסיתי והצלחתי לתקוע. חוסר האונים שלהם והידיעה שאני אולי מסוגל, חברו יחד להסכמה שלי.
הכל קרה יומיים לפני ראש השנה, השיגו לי שופר ואני התחלתי להתכונן, גם לתקוע שלושים קולות ברצף וגם ללמוד את ההלכות וההנהגות של שופר בראש השנה. אלה ואלה עלו בידי, גם בררתי לעצמי את ההלכות הנוגעות לבעל תוקע וגם קולות נאים עלו מן השופר. אבל ידעתי, הכל פשוט בשלווה ובנינוחות של הבית. שם, בבית הכנסת, מוקף בקהל הממתין ל-מוצא פי, הדברים עלולים להיות קשים ומסובכים לאין ערוך, לכן המשכתי בהכנות, גם בלימוד וגם בתקיעות.
מתחילת החג הייתי מתוח לקראת התקיעות, עם זאת הרגשתי שהתפקיד מעצים בי את קדושת החג ומהותו. עבורי זהו גם יום דין של מעלה: האם תתקבל עבודתי אצל ריבון עולם, גם יום דין של מטה - האם קהל המתפללים יזכה לשמוע שופר כראוי?
חלף ליל חג וגם שחרית. אני מוצא עצמי בעל תוקע לכל דבר, עומד וקורא את הפסוקים והברכות. הנה השופר בפי, מוכן להוציא את הקולות. אמנם בספרים מדובר הרבה על כוונת התקיעות, אבל אני ידעתי שליבי מלא כוונה אחת פשוטה - כוונה שהיא גם תפילה: יהי רצון מלפניך שאשמיע קול שופר כשר וראוי לקהל היקר שמצפה לי.
שלשים הקולות הראשונים עברו טוב. לאחר מכן, בחזרת הש"ץ השמעתי שלש פעמים עשרה קולות, לקראת סוף הסדרה הרגשתי שהקול מצטרד ונחלש, הרגשתי שאני צריך להתאמץ יותר. ידעתי, עוד שלשים קולות עלי לתקוע בסיום התפילה.
כאן גאו בי חששות: כבר עתה אני מרגיש חולשה, גם השפתיים מתוחות מאוד, מה יהיה? אחזתי את השופר, התבוננתי בו, פניתי אל הקב"ה ואמרתי:
ריבונו של עולם, אני שופר - אינני אלא שופר שלך. השופר שאני אוחז בידי - מה הוא עושה? הוא מתמסר אלי - מאפשר לי להשמיע בעזרתו את קול השופר, אם כך, גם אני שופר, אני מתמסר כולי בידך, קח אותי, אלוקי, ותקע בי. אינני מבקש דבר לעצמי, רק להיות כולי מסור בידך, לקיים באמצעותי מצוות היום - להשמיע קול שופר.
עצמתי עיני, הבאתי את השופר אל פי, פעלתי במיטב יכולתי - והקולות היו מושלמים, חזקים וצלולים. מיד בסוף התפילה נגשו אלי אנשים וברכו ישר כוח הם לחצו את ידי אבל אני ידעתי שלא אני צריך לקבל את ברכתם אלא הוא, אני הייתי רק כלי בידו למלא את מצוות היום.
במשך היום הרהרתי בדברים והבנתי שלא רק בענין שופר אפשר וצריך להתמסר אל ד. אפשר וראוי שכל חיינו יהיו כאלה. אבל, ציינתי מיד לעצמי, כאשר מטלות החיים פשוטות וקלות, כאשר מצליחים בחיים - באופן טבעי אנחנו מיחסים זאת לעצמנו. רק כאשר מתקשים מאוד וגם מוכרחים לעשות - פונים אליו, נזכרים שאין לנו שליטה על הדברים אלא רק תפילה אליו. מבינים שהכל בו וממנו, רק אז מוכנים להיות ולהרגיש ממש כלי בידיו. אבל אז צריך גם לזכור שההצלחה לא שלי, הכל שלו. הכל שלו וממנו.