כוונת הלב

כפתיחה ננסה להביא גאולה לעולם: ביססתי את הדברים על מאמר של הרב דוקטור אבי וולפיש; המאמר מופיע בספר 'על דרך האבות'. אני מודה לכיתה ד 4 בממ"ד אזורי גוש עציון שגרמו לי להתעסק בחומר זה.

למה כאן?

פרק ג' במסכת ראש השנה עוסק כמעט כולו בדיני שופר. אלא, שבאופן קצת מפתיע, המשנה ה(כמעט) אחרונה בפרק עוברת לעסוק בשני סיפורים אגדתיים:

" "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" וגומר (שמות י"ז) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?! אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין.

כיוצא בדבר אתה אומר: "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" (במדבר כ"א) וכי נחש ממית או נחש מחיה?! אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים..."

(ראש השנה פרק ג' משנה ח).

מדוע המשנה עוסקת במקרים אלו? משנה זו אינה קשורה כלל לראש השנה, שלא לומר שאין היא מתאימה להלכות שופר שהוזכרו לפני כן. לפני שנדון בשאלה זו, נבין את המשנה עצמה:

המשנה פותחת בסיפור מלחמת ישראל נגד עמלק. עמלק, כפי שמסופר בשמות י"ז, תקף את ישראל ברפידים. משה מינה את יהושע לבחור אנשים ולצאת להלחם בעמלק. משה אהרן וחור עלו ראש הגבעה ויהושע יצא להלחם בעמלק. כאשר משה הרים את ידו גבר ישראל וכאשר הניח ידו גבר עמלק. בעזרת אהרן וחור (ואבן) מצליח משה להשאיר את ידיו באוויר עד סוף היום – 'בו השמש' – וישראל מנצחים.

הסיפור השני בו עוסקת המשנה הוא סיפור נחש הנחושת. נפשם של העם בזמן המסע 'דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום' 'קוצרת' והעם מדבר בא-להים ובמשה על המצב הקשה במדבר. הקב"ה שולח נחשים שרפים שנושכים בעם וממיתים עם רב. העם מגיע אל משה, אומר 'חטאנו' ומבקש ממשה להתפלל אל ה' שיסיר את הנחש. משה מתפלל, וה' אומר למשה לקחת שרף לשים אותו על נס כשכל הנשוך יראה את הנחש ויחיה. וכך אכן עושה משה.

מגיה

שני הסיפורים שבהם עוסקת המשנה מעלים את אותה הבעיה – בעיה אשר במילה אחת ניתן לקרוא לה 'מגיה' (מלשון קֶסֶם – magic באנגלית). כל מי שקורא את שני הסיפורים ישר צריך לשאול: מה פשר הקשר שבין הרמת הידיים של משה וניצחון ישראל? האם הרמת הידיים מביאה בצורה טכנית לניצחון במלחמה? ניתן אומנם לומר שמשה מתפלל, אך הדבר לא מוזכר בכתוב. בדומה לשאלה זו, ואולי בצורה יותר קיצונית, יש לשאול מה תפקיד נחש הנחושת. האם לא יכול היה הקב"ה לסלק את הנחשים ולרפא את הננשכים ללא נחש הנחושת? מדוע יש להשתמש בנחש נחושת – שמזכיר פסל וצלם, ואכן הפך לעבודה זרה (עד ימי חזקיהו: ראו מלכים ב' יח, ד). מן המקורות הללו יכול לעלות ריח של מגיה – קסם, ריח של מעשה טכני שלכאורה משפיע על התנהלות העולם.

עם שאלה זו מתמודדת המשנה, ואומרת שהן ידיו של משה והן נחש הנחושת אינם עצמם כלי לשינוי, אלא שהם משמשים מכשיר לשינוי לב האדם, ושינוי האדם ובקשתו את הקב"ה מביאים לעזרה וישועה מן הקב"ה. לא עצמים הם שמשפיעים אלא פניה של האדם אל ה'.

מן החוץ פנימה

אם כן, ראינו כי משנה ח' מתמודדת עם שאלת המגיה בשני סיפורים בתורה, ומשנה זו טוענת שכוונת הלב של האדם לקב"ה, או, במילים אחרות – פניה של האדם החוצה אל הקב"ה מביאה את העזרה לה זקוק האדם. וכאן, נחזור לשאלה בה פתחנו בתחילת דברנו ונראה את הקשר של משנה זו לפרק ג' במסכת ראש השנה. כאמור, רוב רובו של פרק ג' עוסק במצוות שופר, כשניתן למצוא קשר פשוט בין סוף משנה ז' למשנה ח':

"...מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא אף על פי שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו".

המשנה אומרת שמי ששמע קול שופר צריך לכוון את ליבו לשמיעה, ורק כך יכול לצאת ידי חובה. ישנה שאלה האם צריך האדם לכוון לשמוע את השופר או לצאת ידי חובת המצווה, אך בשאלה זו לא נדון. אם ניזכר במשנה ח' ברור הקשר שבין משנה ז' למשנה ח' – שתי המשניות עוסקות בכוונת הלב.

אלא, שניתן לחזק את הקשר של משנה ח' לפרק ג' על ידי סקירה של מבנה הפרק. לא נצטט כאן את כל המשניות אלא רק נציין בכותרות את מבנה הפרק:

הבהמה ממנה מגיע השופר (משנה ב') – > תיאור פיזי של השופר (מ"ג – מ"ה) – > הקול היוצא מהשופר (מ"ו) – > שמיעת הקול (מ"ז) – > כוונת הלב של השומע (מ"ז).

המשנה מתחילה בבהמה, עוברת לשופר, ממשיכה לקול השופר, עוברת לאדם השומע את הקול ומסיימת בכוונת הלב של האדם. הפרק מתחיל מן המקום החיצוני לאדם – בהמה – ולאט לאט מתקרב הדיון יותר ויותר לפנימיות האדם. נראה, אם כן, שמשנה ח' מסיימת את התהליך הפונה פנימה ומדגימה את כוונת הלב העמוקה אשר נזקקת. המשנה קושרת את מושג הכוונה לשופר, וכנראה שבשופר – כמו בידיו של משה ובנחש הנחושת – יש צורך להדגיש את הכוונה כיוון שמדובר בחפץ חיצוני.

כעת אנו יודעים שיש להדגיש בזמן מצוות השופר את כוונת הלב הפנימית, אולם, על מה יש לחשוב? מה יש להרגיש? בשאלה (אישית?) זו לא נעסוק כאן ונשאיר אותה לקוראים.