יום תרועה

ספר הזוהר כותב: "אשרי העם יודעי תרועה וגו: לא כתיב שומעי או תוקעי תרועה, אלא יודעי תרועה... רזא [סוד] דתרועה" (זוהר במדבר, פנחס רל"א ע"ב). כרוצה לומר שישראל הם "יודעי תרועה", ובזה מעלתם הגדולה. אך מהי הכוונה בזה? כיצד היא ידיעת התרועה?

ראש השנה נקרא בתורה "יום תרועה". אונקלוס תרגם: "יום יבבא". הגמרא מתלבטת מהי אותה יבבה, גניחה או יללה: "מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל" (ראש השנה ל"ג ע"ב).

נראה כי יש להבין משהו על מהותה של היבבה, על מנת לדעת מהי תרועה, ובזה נזכה להיות "אשרי העם יודעי תרועה". כל זה כחלק מההתבוננות הנדרשת ביום ראש השנה, ביום יבבא.

עיקרו של ראש השנה, כך על פי רבים, הינו קטע התפילה הנקרא ונתנה תוקף, המיוחס לר אמנון ממגנצא. בקטע זה מודגש בייתר-שאת, נושא היבבה והסבל האנושי, שנחתכים ביום זה:

"ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום... בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון.. מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה, מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף, מי ישלו ומי יתייסר, מי יעני ומי יעשיר, מי ישפל ומי ירום".

מדברי קטע זה עולה, כי הסבל האנושי אינו אלא תוצאה של הכרעה אלוקית. ברור לנו כי אין אנו מבינים את מהלכי הקב"ה, ואיננו מבינים את מניעיו. הגמרא רצתה לטעון כי הסבל האנושי אינו אלא כתוצאה של חטאי האדם:

"אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון. אין מיתה בלא חטא, דכתיב (יחזקאל יח) הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה וגו. אין יסורין בלא עון, דכתיב (תהלים פט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" (שבת נ"ה ע"א).

אך על קביעה נחרצת זו מקשים שם, הלא: "ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד". היינו, ארבעה אלה מתו ללא שום עבירה. הם מתו כיוון שבעקבות חטא האדם הראשון והנחש, נגזרה גזירת מוות על המין האנושי. יוצא שיש מיתה בלא עוון. ואכן, מסכמת הגמרא: "שמע מינה: יש מיתה בלא חטא, ויש יסורין בלא עון". במילים אחרות: המיתה והייסורים הינם, מבחינה אנושית, סתמיים ונטולי הגיון.

אז מהו אם כן, סוד הייסורים בעולם? מהי התרועה-יבבה? ניתן לענות ולומר, כי אין אנו יודעים את דרכו של האל. אין לנו עסק עם הנסתרות, ו"בהדי כבשי דרחמנא למה לך?" (ברכות י ע"א). ניסיון להבין במשהו את סוד היבבה, לתת משמעות לסבל האנושי, ניתן לקרוא בדבריו של הפסיכולוג הנודע ויקטור פרנקל:

"קוף המשמש אותנו לפיתוח נסיוב נגד שיתוק ילדים, ולשם כך דוקרים אותו שוב ושוב, אינו יכול לתפוס את משמעות סבלו. משום שבמנת המשכל המוגבלת שלו אינו מסוגל לחדור לעולמו של האדם, העולם היחיד שיש בו מובן לסבלו. האם לא מתקבל על הדעת שאפשר שיש עוד מימד אחד, עולם שהוא מעבר לעולם האדם, עולם שיימצא בו מענה לשאלת המשמעות המוחלטת של סבל האדם?" (פרנקל, השאיפה למשמעות, עמ 172).

אכן, ישנם דברים נשגבים מבינתנו. אנו מאמינים באמונה שלמה כי "אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא".

הסבל הוא נתון בהווייתינו האנושית. איננו יודעים את מקורו, אך ברור לנו שהוא בלתי נפרד מנוף חיינו. אגדה בודהיסטית עתיקת יומין, הנקראת אגדת זרע החרדל, ממחישה את ההכרה במציאות קשה זו, של נוכחות הסבל בעולם, תוך שהיא קוראת לנו להשלים עם קיומה ולהתמודד איתה:

"לפני שנים רבות חיה בהודו אישה צעירה ושמה קיסה גוטמי. היא פגשה גבר, התאהבה בו וחשה שאף הוא אוהב אותה. הם נישאו וזמן קצר ולאחר מכן נולד בנם. שניהם היו מאושרים מאד ונהנו ללוות בנחת את גדילת בנם. לפתע, בגיל שנתיים חלה הבן ומת. עולמה של קיסה התמוטט עליה. עצב כה עמוק השתלט עליה עד כי לא יכלה אלא להתכחש למות בנה. היא שוטטה אנה ואנה כשהיא נושאת את בנה המת בזרועותיה ומתחננת במר ייאושה בפני העוברים והשבים שיתנו בידה תרופה שתרפא את בנה. לבסוף מצאה קיסה את דרכה לבודהה ובקשה ממנו לרפא את בנה. בודהה הביט בקיסה ואמר לה מתוך חמלה עמוקה: "כן, אני אעזור לך, אך אזדקק לשם כך לחופן גרגרי חרדל". כאשר קיסה הבטיחה לו כי היא מוכנה לעשות כל דבר כדי להשיג לו חופן גרגרי חרדל הוסיף בודהה: "עם זאת, הגרגרים חייבים להילקח מבית בו איש לא אבד את ילדו, בן זוגו או הוריו. כל הגרגרים חייבים להילקח מבית שטרם ידע את ביקורו של המוות".

קיסה גוטמי עברה מבית לבית, כשהיא מבקשת גרגרי חרדל, אך בכל בית נתקלה בתשובה דומה: "יש לנו גרגרי חרדל לתת לך אך במשפחתנו המתים רבים יותר מאלו שחיים". כל אחד איבד אב או אם, רעיה או בעל, בן או בת.

קיסה בקרה בבתים רבים והתוודעה לסיפורי אובדן שונים. לאחר שפקדה את כל בתי הכפר נפקחו עיניה והיא נוכחה לדעת שלאיש אין חסינות מפני צער ואובדן ושאין היא בודדה בצערה. יגונה הפך לחמלה והבנה לכל יתר המתאבלים שפגשה. רק אז הייתה מסוגלת להתאבל על מות בנה ולקבור את גופתו".

כזה הוא הסבל האנושי, אינו ניתן להבנה. מה שברור לנו מכורח הכירותנו עמו הוא, שהוא נתון בחיינו. מילים נפלאות כתב בימיו האחרונים פרופ אריאל רוזן צבי ביומנו, עת התמודד עם מחלת הסרטן, שלבסוף הכריעה אותו:

"את התאים הסוררים בגופי אינני מפרש כביטוי לשכר ועונש. אינני מקבל גישה חד-ערכית וחד-מימדית כעין זו כחלק מאמונת חיי. משום כך לא ראיתי צורך בשוחד של נדרים ושבועות או בהקצנה דתית. אולם ראיתי בהם אות. דווקא בימים של העדר שליטה בגוף, היה בתאים אלה איתות לצורך בשליטה רבה יותר על חייך, בצורך לעשות את הדברים האמיתיים של חיינו... משפחה, התעמקות בלימוד, אמונה. אלה העמודים שאותם יש לחזק ולבנות. את האות הזה הפכתי לברית ביני לבין בורא העולם. לא תנאים ולא נדרים, אלא ברית מחודשת, שבסיסה היא ההבנה שהמצוקה שאני שרוי בה מחייבת התבוננות אמיתית בחיים וחשבון נפש מתמיד. הנוכחות החיה של התאים הסוררים הפכה לגבי דידי לנוכחות חיה של אלוקים בקרבי. זו אולי הכרה מוזרה ומגלומנית, לזהות בתא חולה איזו אות וברית, אולם כך חשתי וכך אני חש עד היום הזה".

ואולי שיש בזה ללמד אותנו דבר מה חשוב על סוד הייסורים האנושיים, סוד שיחשוף בפנינו משהו על התרועה-יבבה. פרופ רוזן-צבי ראה את האל בדמות התאים הסוררים, ואולי שמדבריו מעוררי ההשראה, נלמד אנו לראות את האל גם בזמן שהתאים בריאים. הכוונה בזה היא לומר, כי אנו מעריכים דברים כשהם אינם, או כאשר אינם מתפקדים כראוי. אדם לומד להעריך את אצבעו הקטנה, רק כאשר היא פצועה. או אז הוא מבין נכוחה עד כמה היא נחוצה וכמה טובה הוא חב לה, כאשר היא בריאה ושלמה, מתפקדת כראוי.

אנו מעריכים את בריאותנו כאשר אנו חולים, אנו מעריכים את היש כאשר הוא אינו. "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" (קהלת ז 2). מכיוון שהחי חושב על החיים בעיקר כאשר הוא נפגש עם העדר החיים, עם המוות.

קריאת ונתנה תוקף, לא באה להפחיד אותנו ולהטיל עלינו מורא. קריאת ונתנה תוקף באה להעיר אותנו מהשאננות שבהווית החיים הקיימת בנו; להאיר את עינינו שיבוא יום וגם אנו ניתקל בכאב וסבל. קריאת ונתנה תוקף קוראת לנו לנצל את החיים ולמצות אותם, כל עוד יש לאל ידינו, כל עוד אנו יכולים, כל עוד אנחנו הויים ולא נעדרים. את מסר החיים וחשיבותם ניתן להבין בצורה הטובה ביותר, על רקע המוות. ולכן ונתנה תוקף מעצים את המוות ואת הסיבות למפגש הכואב איתו, כאשר כל כוונתו אינה אלא להעצים את החיים.

בראש השנה לא צריך לחשוב על עצב המוות בעתיד, אלא על השמחה של ניצול החיים בהווה. עם הכרה כזו, מובטחים אנו לשנה טובה ומוצלחת, מלאה בעשייה ובתשובה.

הרב ד"ר אמיר משיח, רב ביכנ"ס לצעירים, פ"ת; מרצה במכללת אורות