באוירת ה-"תשליך" של ראש השנה ממהרים לעיתים להשליך גם דברים יקרי ערך.
כאשר אנחנו משליכים חטאים שלנו מתוך חשבון נפש שטחי, כי נבהלנו מעצמנו מאוד, ואנחנו מבקשים להפטר מהם בחיפזון, אנחנו עלולים להשליך תכונות טובות וחשובות שיש בנו, תכונות שאנחנו מאוד זקוקים להם. בעקבות זאת נמצא את עצמנו מבולבלים ואף מדוכאים, לעיתים זאת הסיבה שאיננו מצליחים באמת להשתנות וחוזרים לסורנו לאחר תקופה קצרה.
לדוגמא: מי שנוטים לכעוס. אפשר שהדבר נובע מתוך אכפתיות גבוהה למתרחש סביבם. לאחד מפריע שאנשים מזלזלים בכבוד זולתם, כאשר הוא שומע מישהו מגיב כלפי זולתו בצורה משפילה זה מקומם ומרגיז אותו. לשני מפריע זלזול בנקיון. כאשר הוא רואה אנשים משאירים אחריהם לכלוך זה מקומם אותו. שניים אלו נוטים לכעוס, הם מרגיש את הזעם גואה בתוכם ומגיבים קשה, נוזפים, גוערים, מעירים בחריפות. עתה, בפרוס ראש השנה, השניים עושים חשבון נפש. אם חשבון הנפש הוא שטחי, יאמרו הללו לעצמם "האכפתיות שלי היא שורש הרעה. בגלל האכפתיות שלי אני כועס על אנשים. אני צריך להפסיק להיות אכפתי - אני אשליך מעלי את האכפתיות ויותר לא אכעס".
יש כאן טעות חמורה. הבעיה אינה האכפתיות. להפך האכפתיות היא תכונה טובה וחשובה גם לאדם וגם לסביבה שלו. אנחנו צריכים אנשים אכפתיים, אנשים אלו שומרים עלינו ומקדמים אותנו. הבעיה היא כיצד אתה מבטא את האכפתיות שלך. הבעיה היא שאתה מגיב מהבטן במקום מהראש. חשבון נפש מעמיק יותר היה מברר ומוצא שאת האכפתיות צריך לשמור. עם זאת צריך להבין שהאחרים לא כמוך. הם לא רגישים לדברים שאתה רגיש להם. הם לא עושים דברים דווקא, הם פשוט לא שמים לב. לכן אתה לא צריך לכעוס עליהם. ההוא שמזלזל בכבוד הזולת לא עושה זאת מרוע לב זה הסגנון שלו. הוא אפילו לא שם לב שהתגובה שלו פוגעת. גם השני שמשאיר אחריו לכלכוך, בכלל לא חשב על כך. הוא מתעצל לקחת את השאריות שלו אבל אין לו עניין דווקא ללכלך, לכן אינך צריך לכעוס עליו, המעשה שלו נעשה בתום לב.
אתה מצדך לא צריך לאבד את האכפתיות. להפך שמור עליה ותן לה ביטוי. כולנו צריכים את האכפתיות שלך. אתה יכול וצריך לעורר את תשומת לבם של אנשים, אבל לא בכעס אלא בסבלנות ועדינות. להביא אותם להבין את השלכות המעשים שלהם - דווקא אם תעשה זאת ברוגע, תהיה להם נכונות רבה יותר להקשיב ולקבל.
הדוגמא לכעס שבא מתוך אכפתיות היא אחת מרבות. בדברים שבין אדם לחברו יש דוגמאות נוספות: מי שמרבה בשובבות וליצנות ומבקש להשליך אותם ולקנות את הרצינות והכבדות - אם חלילה יעשה כך, ימנע מעצמו ומסביבתו ברכה גדולה. האיש השמח הזה הוא אוצר גדול, כוחות השמחה שבו כל כך נחוצים לנו, חלילה לו לאבד אותם. אבל הוא צריך להפנותם לתכנים של שמחה בריאה. במקום ליצן ושובב, יהיה איש שמח ומשמח, מעודד ותומך. יהיה משענת למי שנפלו לעצבות.
יש מצבים דומים גם במצוות שבין אדם למקום. אפשר למצוא בחורים שמזלזלים בתפילה ובלימוד תורה. נדמה להם שעליהם להשליך את הזלזול הזה ומעתה להכריח את עצמם להכנס למסגרת של תפילה ותורה. גם הם צריכים לעשות חשבון נפש מעמיק יותר. אפשר והזלזול שלהם בתורה ותפילה בא דווקא מתוך נשמה גדולה שרוצה תורה גדולה ותפילה מרוממת. את זה הם לא מוצאים בבית המדרש שלהם ובבית הכנסת שלהם. אולי המסקנה אינה להכריח את עצמם להסתגל למקום שלהם, אלא לצאת ולחפש במקום אחר את התורה הגדולה שלבם חפץ ואת התפילה אליה חותרת נשמתם.
הקב"ה ברא אותנו בריאים. לכל אחד יש תכונות שונות, ובכל אחד יש שילוב של תכונות - התכונות והשילוב שלהן הוא הייחוד של כל אחד, ובשילוב זה הוא מעניק מהייחוד שלו לכלל. הקב"ה לא מעוניין שנוותר על תכונות אלו, אם נשליך אותן, יחסר משהו בסיסי במבנה הרוחני - רגשי שלנו. יחסר גם משהו לעולם כולו.
אם התכונות הללו פוגעות בנו, לא הם הסיבה אלא איזו שהוא ביטוי לא נכון שלהם. דומה הדבר לחדר שיש בו חלקי ריהוט זרוקים ומעורבבים. יש מי שיבוא ויאמר "נפנה הכל לאשפה". אנחנו אומרים "לא"! נקח ונבחן כל חלק וחלק, נרכיב מהם את הרהיט השלם. לכל רהיט נמצא את מקומו הנכון בחדר. כך נגיע לחדר מסודר ומרווח. רק אז נקח מטאטא, נאסוף את הלכלוך שנותר על הרצפה ורק את הלכלוך נשליך.
בתשליך אנחנו נפטרים רק ממעשים רעים שעשינו, אליהם הגענו בגלל התכונות שהפעלנו בצורה לא מסודרת. עתה אנחנו מסודרים עם כל התכונות שבנו, ואתם אנו יוצאים לשנה חדשה שתהיה שונה לחלוטין מזו שעזבנו.