החומרות הרבות של פסח
קרוב לוודאי שאין צורך להרחיב הרבה מעבר לכותרת בכדי להבהיר את שאלתנו בשיעור זה. ללא ספק, באיסורי חמץ ההלכה מחמירה הרבה יותר משאר איסורי האכילה. אם היה מדבור באיסורי תורה אז ניחא - "אם גזירה היא נקבל", אך מי שיעיין ביסודות ההלכות יגלה שרבות מן ההלכות הן בכלל מדרבנן.
תחילה, נזכיר חלק מ"חומרות החמץ": אין עוד איסור, מלבד עבודה זרה, שנצטוונו עליו בבל יראה ובל ימצא. לא רק שיש ציווי בזמן הפסח שלא יראה חמץ, אלא חובת ההכנות לפסח מתחיל כבר שלושים יום קודם, וזאת יודע כל ילד. חשוב לציין שאין זו רק המצאה של אמהות לחוצות אלא יש לכך בסיס בגמ' (פסחים ו.): יש חיוב לדרוש בהלכות הפסח החל משלושים יום קודם, ומי שיוצא מביתו שלושים יום לפני פסח כבר חייב לבדוק את ביתו מחמץ.
אנו מחמירים לעשות גם בדיקת חמץ וגם ביעור חמץ, אך מן התורה די באחד מהם.
ישנו כלל חשוב לגבי תערובות חמץ - "חמץ בפסח אוסר במשהו" (שו"ע סימן תמז סעיף א'). כלומר, בדרך כלל אם מאכל אסור התערב עם מאכל היתר הוא מותר על ידי ביטול בשישים (ולפעמים אפילו ברוב), אך בחמץ אפילו טיפה של חמץ בתוך תערובת הגדולה ממנה פי אלף - אסורה (כאשר החמץ התערבב בפסח[1]).
מעבר לכך, האשכנזים שבינינו נוהגים לאסור גם אכילת קטניות, ויש שהוסיפו להחמיר ואינם אוכלים מצה שרויה בפסח.
אבל חכו, זה עוד לא השיא: השו"ע (סימן תמב סעיף ו', ופסק זה מבוסס על הירושלמי) פוסק שאין ללעוג לאנשים שנוהגים לגרד את קירות הבית מחשש לחמץ!
האם החומרות של התורה לא הספיקו לחכמים ולכן הם הוסיפו חומרות? ובכלל - מהו יסוד החומרות הרבות בפסח?
עם קצת סבלנות ועזרה מן הקב"ה, נתבונן כפי יכולתנו ביופי דברי התורה ודברי חכמינו.
רצון התורה
התוספות בתחילת המסכת שאלו (לעניין בדיקת חמץ) מדוע החמירו חכמים יותר מן התורה, והם ענו על כך שני תירוצים.
התירוץ הראשון הוא שאנשים רגילים לאכול חמץ כל השנה, ולכן יש חשש גדול שהם יאכלו חמץ בפסח בטעות. החומרות שאנו נוהגים בפסח אמורות למנוע את הטעויות הללו. בשאר איסורי תורה - אנשים רגילים להיזהר ולהתרחק מהם, ולכן אין צורך לגזור לגביהם חומרות מיוחדות. תירוץ הוא זה מובן ופשוט, אך התירוץ השני מחודש הרבה יותר:
חכמים ראו שהתורה החמירה בחמץ, ולכן הם פעלו על פי רצון התורה והחמירו גם הם.
אם היינו רגילים עד היום לחשוב שכל תקנות חכמים נועדו רק להרחיק מן העבירה, אנו מגלים כאן סוג חדש של גזירות חכמים, בהן חכמים משלימים ומפתחים את רצון התורה.
אולם, כעת יש לשאול את השאלה המתבקשת - מדוע התורה החמירה כל כך באיסורי חמץ?
אם הסיבה היחידה לאיסור חמץ היא זכר ליציאת מצרים (שלא הספיק בצקם של ישראל להחמיץ) - אכן קשה להבין זאת. אולם, התבוננות מעמיקה יותר תגלה שכבר בתורה ישנו טעם נוסף, נסתר יותר, לאיסור חמץ. הציווי על איסור החמץ בפרשת בא (שמות פרק יב') מופיע עוד לפני שבני ישראל יצאו ממצרים, כלומר לפני שיש בכלל איזכור לכך שהלחם שלהם לא הספיק להחמיץ!
הקשר אחר של איסור חמץ הוא איסור חמץ בהקרבת מנחות (ויקרא פרק ב' פס' יא'), ואיסור זה נוהג של השנה. מהו פשר איסור זה, ומדוע הוא נוהג כל השנה ולא רק בפסח?
השאור שבעיסה
שאלות אלו עוררו את ר' דוד בן זמרא (מגדולי הרבנים לפני כ-500 שנה) להסביר את טעם איסור חמץ (בשו"ת רדב"ז חלק ג', סימן תקמו). לדעתו, החמץ מסמל את יצר הרע, את הרוע שבאדם, ואם כן ביעור החמץ מסמל את ביעור החמץ שבאדם. על כן החמירה התורה והחמירו עוד יותר חכמים באיסורי החמץ - מטרת הדבר היא ביעור של כל טיפת רוע. הזוהר (פרשת תצוה דף קפב.) מסביר מדוע יצר הרע נמשל לחמץ. הוא דורש את סמיכות איסור ע"ז לאיסור חמץ בפרשת כי-תשא (שמות פרק לד' פס' יז'-יח'), ומבאר שהשאור (כלומר - חמץ[2]) הוא יצר הרע, כיון שכשם שמעט שאור בעיסה גורם לכל העיסה לתפוח, כך יצר הרע מתחיל ברעיון קטן, בהרגשה קטנה, אך עם הזמן היא תופחת עד שהיא משתלטת על האדם. זהו בדיוק הע"ז שבאדם - אדם שמשועבד ליצר בעצם עובד את האל הזר שבתוכו.
הסבר זה נראה פשוט, אך שאלה אחת נשארה: הדברים הללו הם רק משל - ברור שצריכים להשקיע הרבה בביעור הרע שבאדם, אך מה לזה ולביעור חמץ? למה להשקיע כל כך במשל ולא בנמשל? היה עדיף, לכאורה, לו הייתה התורה מצווה עלינו ללמוד ספרי מוסר כל חג הפסח.
העבודה המעשית
על מנת לענות על השאלה שלנו, עלינו להבין יסוד חשוב מאוד בתורה, והוא שיש שיטה מיוחדת בעבודת הנפש - עבודה דרך המעשים, כלומר דרך משלים. ניתן להביא לכך שתי דוגמאות:
1. הראשונים דנו בשאלה מדוע התורה מצווה אותנו על שילוח הקן. האם באמת איכפת לתורה מהרגשות של הציפור כלפי הגוזלים שלה? הרמב"ם חשב שכן, אך הרמב"ן טוען אחרת: אמנם אין לציפור רגשות כמו של בני אדם, אך מתוך כך שהאדם מתרגל לרחם על ציפורים, הוא יחנך את עצמו לרחם גם על בני אדם.
2. התורה מצווה לסקול שור שהרג בן אדם, ותמהו על כך קדמונינו: הרי לבהמה אין בחירה חופשית כשל בן אדם, ולכן אין שום סיבה להעניש אותה. ספר החינוך (מצוה נב) מבאר שאומנם לא שייך להעניש את השור, אך התורה רצתה שבני אדם ילמדו מסקילת השור מה ראוי לקרות להם אם יהרגו בן אדם.
במילים אחרות, הקב"ה מכיר היטב את נפש האדם שברא, והוא יודע שאדם מושפע ממעשים, מן העולם הגשמי. זאת, כיוון שהאדם הוא יצירה פלאית המורכב מגוף ונפש - הנפש מושפעת מהגוף והגוף משפיע על הנפש (למשל, אם נקלעתם למצב רוח רע, תנסו פעם פשוט להתחיל לחייך, ותראו שהחיוך החיצוני ייהפך לחיוך פנימי של מצב רוח טוב).
כך, על ידי המאמץ בביעור החמץ הגשמי, האדם מרגיל את עצמו לבער את החמץ הרוחני: אם האדם מתרגל לדקדק על כל טיפה של חמץ גשמי - הוא גם יצליח לבער כל טיפה של חמץ שבלב.
העבודה הרוחנית
גם לעשרת ימי תשובה, כמו לחג הפסח, אנו מתכוננים במשך שלושים יום. שני התהליכים הללו הם שתי שיטות של תשובה וביעור החטא המשלימות זו את זו.
תהליך התשובה בחודש אלול מבוסס על עבודת הנפש הטהורה, כגון תפילה והרהורים. תהליך התשובה בפסח הוא תהליך שעובד דרך המעשים.
על ידי שני התהליכים המשלימים אחד את השני, התורה מכוונת אותנו כיצד לבער את "השאור שבעיסה" שבתוכנו.
ולואי ויסייע הקב"ה בידינו.
[1]זו הסיבה שיש חרדים שמקפידים לא לשתות ממי הכינרת בפסח מחשש שנתערב שלם חמץ, ואינם חוששים שמא נתערב שם דם או בשר חזיר כל השנה. למעשה, הפוסקים התירו לשתות ממי הכינרת, ולא נאריך כאם בטעם היתר זה.
[2]בזמן חז"ל היו משתמשים בחתיכת בצק שהחמיצה כבר בכדי לזרז את תהליך תפיחת הבצק. לאותה חתיכת בצק קוראים "שאור".