הספק בדבר קרבן פסח בשבת
כידוע, ערב פסח חל השנה בשבת. עובדה זו מזמנת לפתחנו כמה בעיות הלכתיות לא פשוטות עמן אנו צריכים להתמודד. בזמן שבית המקדש היה קיים הבעיה הייתה חריפה הרבה יותר, שהרי י"ד בניסן - שבת - הוא היום בו עם ישראל היה מקריב את קרבן פסח.
הגמרא (פסחים סו.) מתארת את הספק שהתעורר ביחס לשאלה האם קרבן פסח דוחה את השבת:
"תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?...דוחה את השבת... ".
בשורות הבאות ננסה לעמוד על משמעותו הרעיונית של הספק הזה, ונעשה זאת באמצעות עמידה על מהותו של קרבן הפסח מחד, ומהותה של השבת מאידך.
נתחיל בקרבן הפסח.
האם פסח הוא קרבן?
שתי המילים האחרונות בפסקה הקודמת היו "קרבן פסח". אולם, הגדרה זו איננה פשוטה כלל וכלל: האם הפסח הוא אכן קרבן?
לכל הקרבנות שאנו מכירים יש מכנה משותף כפול:
א. הדם נזרק על גבי המזבח.
ב. חלקים מסויימים מבשר הקרבן מוקטרים על גבי המזבח.
אם נתבונן בפסח מצרים, נגלה ששני המרכיבים הללו לא היו קיימים: כל משפחה צלתה את הפסח בביתה (כך שהמרכיב הראשון היה חסר) ואכלה את כל בשרו עד הגרגיר האחרון (כך שהמרכיב השני היה חסר).
לאור זאת, מפתיע לגלות שבכל זאת ישנן כמה הלכות המקרבות את הפסח לעולם הקרבנות:
א. האיסור להותיר מבשרו עד הבוקר, והציווי לשרוף את הנותר.
ב. ההנחיה לפיה השה צריך להיות תמים ולא בעל מום.
ג. זריקת דם על מזוזות הבית, המזכירה זריקת דם על המזבח.
אופיים של הפסח ושל השבת
אופיו הכפול והמוזר של הפסח מורה, ככל הנראה, על המסקנה הבאה: בבסיסו, הפסח הוא אכן סעודה משפחתית ולא קרבן. הלכות הפסח המקבילות בינו לבין עולם הקרבנות נועדו להעביר את המסר לפיו ארוחת הפסח הנערכת בביתו של האדם היא בעלת ערך דתי המקביל לערכם של הקרבנות. כלומר, על אף שמבחינה עובדתית הפסח הוא תופעה השונה באורח מהותי מתופעת הקרבנות, התורה רומזת על הקבלה ביניהם, כדי ללמד על המשמעות שהיא מייחסת לסעודת הפסח.
אם כן, נמצאנו למדים שהפסח מסמל את עמידתו של האדם מול האל מתוך עולמו האנושי. בעוד שבדרך כלל עבודת ה' מתבצעת בבית המקדש, הרחק מעולמו של האדם, הרי שהפסח מובא ונאכל דווקא בביתו של האדם, מתוך מציאות חייו העצמאית והאישית. נקודה זו מתחזקת אף יותר לאור העובדה שהפרשיה שבה נצטוו ישראל על עשיית הפסח מכילה גם את הציווי על קידוש החודש ועיבור השנה - 'החודש הזה לכם'. כידוע, משמעותה של פרשה זו הוא בכך שעם ישראל הוא הזוכה לקבוע את תאריכי החגים ולקדש אותם: התורה נותנת סמכות רחבה לאדם היוצר ומכירה בסמכותו ליצור ולעצב את המציאות שבתוכה הוא חי ופועל.
כל אלו עומדים בניגוד בולט לערך אותו באה השבת לכונן. יום השבת נועד לשקף את הכרתו של האדם בריבונותו המוחלטת של הקב"ה: האדם שובת לחלוטין מכל פעילות יצירתית, וזאת כדי להכניע ולהכפיף את האדם היוצר תחת ריבונותו של הקב"ה.
הסבר הספק
על פי הדברים הללו, הספק ההלכתי שהתעורר ביחס לשאלה האם הפסח דוחה את השבת, משקף מתח רעיוני יסודי: המתח שבין שני המרכיבים היסודיים של החויה הדתית של האדם העומד מול אלוקיו. מחד, קיימים הרצון והדרישה לעבוד את ה' ולעמוד לפניו מתוך העולם האישי, כחלק משאיפה מתמדת להתקדמות ויצירה. מאידך, ישנה תביעה המופנית לאדם להכפיף ולעקוד את עצמו לחלוטין מול מוחלטותו של האל אותו הוא נדרש לעבוד ולהשתעבד כלפיו.
במידה שמקבלים את הפרשנות הזו, כיצד, לדעתכם, יש להבין את משמעות ההכרעה כי הפסח דוחה את השבת?