מהו יסודה של המצווה לקרוא את המגילה בפורים? מהגמרא במגילה ד. נראה, שמצווה זו נובעת ממצוַות תלמוד תורה, ויש בה קיום של החובה הכללית שתיקנו חכמים לעסוק בכל אחד מהחגים בעניינו של היום. הגמרא אומרת שכאשר פורים חל בשבת וקריאת המגילה מוקדמת ליום שישי, יש למצוא תחליף לקריאת המגילה בשבת, ועל כן יש לדרוש בה בענייני החג. הגמרא בהמשך גם מעלה הווה-אמינא מפתיעה, שהקורא את המגילה בלילה אינו צריך לשוב ולקוראה ביום, אלא יכול תחת זאת ללמוד מסכת מגילה. הדבר מבוסס לכאורה על ההנחה, שמטרת קריאת המגילה היא עצם העיסוק בענייני הפורים.
ברם, הגמרא במגילה יד. אומרת, שאין אומרים הלל בפורים, כיוון שקריאת המגילה היא כהלל. מכאן עולה יסוד אחר לקריאת המגילה: קריאה זו נחשבת כאמירת הלל ונועדה לשבח ולהלל את הקב"ה על נס הפורים.
יסוד שלישי למצווה עולה מדברי הגמרא בהמשך (יח.). הגמרא אומרת שיש במגילה משום "מצוַות קריאה ופרסומי ניסא", היינו שמלבד מצוַות הקריאה יש במגילה גם קיום של פרסומי ניסא - פרסום והפצה של נס הפורים.
נפקא מינה בין ההסברים עשויה להיות בשאלה, האם עיקרה של המצווה היא לקרוא את המגילה (והשומעים יוצאים רק מדין "שומע כעונה"), או שהמצווה היא לשמוע את המגילה. הברכה "על מקרא מגילה" מראה לכאורה שהמצווה היא בקריאה, אולם הר"ן (פסחים ד. באלפס) נותן לנוסח הברכה נימוק צדדי, ומדבריו נראה שאין ללמוד מלשון הברכה על מהותה של המצווה. מסברה נראה, שאם מוקד המצווה הוא לימוד תורה או אמירת הלל, המצווה היא באמירה, אולם אם המוקד הוא פרסום הנס, העיקר הוא שאנשים ישמעו את המגילה.
לשאלה זו השלכה מעשית בנוגע למי שקורא את המגילה ואינו משמיע לאוזנו. לפי פשטות הגמרא במגילה יט:, כשם שלהלכה האומר קריאת שמע ואינו משמיע לאוזנו יוצא בדיעבד, כך הוא גם במגילה. אולם הבית יוסף (סימן תרפ"ט) מדייק מדברי הרי"ף והרא"ש, שבמגילה מי שאינו משמיע לאוזנו אינו יוצא ידי חובה. הבית יוסף מסביר, שלדעתם במגילה מחמירים יותר משום פרסומי ניסא. דבריו מתאימים מאוד לדברינו: אם עיקרה של קריאת המגילה הוא בלימוד ענייני היום או באמירת הלל, עיקר המצווה היא בקריאה (בדומה לקריאת שמע), והשמיעה אינה מעכבת; אולם אם העיקר הוא פרסום הנס, ישנה חובת שמיעה, ומי שאינו משמיע לאוזנו אינו יוצא ידי חובה.
נפקא מינה אחרת נוגעת לחיוב נשים. הגמרא (מגילה ד.) קובעת שנשים חייבות במקרא מגילה, "שאף הן היו באותו הנס". אולם הרא"ש (פ"א, סימן ד) כותב בשם בה"ג, שנשים אינן יכולות להוציא אנשים ידי חובה, כיוון שאנשים חייבים בקריאה, ואילו נשים חייבות בשמיעה בלבד. מה טעם החילוק בין גברים לנשים? לפי דברינו העניין מובן: גברים חייבים באמירת מגילה מצד מצוַות לימוד תורה, או מצד חיוב אמירת הלל. נשים, לעומתם, פטורות מלימוד תורה ומאמירת הלל, ולכן לא ניתן לחייבן במגילה אלא משום שהיו באותו הנס, כלומר מצד פרסומי ניסא, וחיוב מטעם זה אינו חיוב קריאה אלא חיוב שמיעה, כנ"ל (עיין קהלות יעקב, מגילה, סימן ג).
לדיון זה השלכה גם לגבי מועד הקריאה. הגמרא במגילה ד. קובעת, שיש לקרוא את המגילה בלילה וביום. ברם, ישנם כמה סימוכין לכך, שעיקר הקריאה הוא ביום, והקריאה בלילה חשובה פחות. המשנה (מגילה כ:) מזכירה את הקריאה ביום בלבד. הקביעה מי נחשב פרוז ומי נחשב מוקף נעשית על פי מיקום האדם בתחילת היום, ולא בתחילת הלילה. ברכת "שהחיינו" נאמרת שוב בקריאת היום, אף על פי שנאמרה כבר בקריאת הלילה (עיין רא"ש במגילה, פ"א, סימן ו). ויש אומרים שבני הכפרים המקדימים את הקריאה אינם קוראים כלל בלילה, אלא רק ביום (רא"ש שם).
מהו טעם החילוק בין הקריאה בלילה לקריאה ביום? ניתן להסביר, שאמירת הלל אינה שייכת אלא ביום, וגם לימוד עניינו של היום, הדומה לחובת קריאת התורה במועדים, שייך בעיקר ביום. הקריאה בלילה אינה באה אלא להגביר את פרסום הנס, ולכן משקלה ההלכתי פחוּת יותר מן הקריאה ביום, שבה מתקיימים שלושת היסודות גם יחד.