חג הפורים מוצא אותי בכל שנה במצוקה. בשנות הילדות היה החג מתוק ופשוט. הדילמה שהעסיקה אותי מסוכות ועד פורים היתה איזו תחפושת לבחור.
עברו שנות הילדות והגיעו ימי הנערות והבחרות. בשנים אלו היתה זו הישיבה שהפכה את יום הפורים להתעלות ותיקון כאלו היה זה יום הכיפורים עצמו. ה"מחמירים" אף היו דורשים את יום כיפור שהוא "כ-פור" - מתקרב בדרגתו ליום הפורים; מתקרב אך לא מגיע. ההתעלות האמיתית נעשית על ידי השתייה המשחררת מכבלי הזמן והמקום, ומפשיטה את האדם מכל הקליפות העוטפות וחוצצות בינו לבין פנימיותו.
 |
|
(כריכת הספר)
|
רק עם כניסת היין יוצא הסוד הפנימי. שגור היה בפי כל לומדי התורה בישיבה שכל מי שעמל במהלך החורף על תורתו ועל תיקון מידותיו, ימצא עצמו בשמחת הפורים במפגש נדיר וחד-שנתי עם עולמו הפנימי הכמוס ביותר. תמונת הבחורים השיכורים שמוציאים מתוך יינם את מיטב החידושים והרעיונות הרוחניים חרותה על לוח לבי. לתקופה קצרה הלכתי שבי אחרי הפרשנות הזו.
ברוח האווירה הרוחנית הזו הוארה גם המגילה באור פנימי בוהק. היעדר שם האלוהים מן המגילה מלמד על סודה. לפי פרשנות זו, המגילה מלאת תחפושות ורק בחשיפת כל קליפותיה נוכל להיפגש עם המלך האמיתי השרוי בין עמודיה: מלכו של עולם. כאילו היתה מגילת אסתר כתב מחאה ההופך את מלכות הארץ לקריקטורה ומעמידה מול מלכות זו את מלכות ה, שהיא ורק היא יכולה להעמיד את העולם.
בקריאה זו מצאנו עצמנו, בחורים צעירים, מתהלכים למחוזות האנרכיה שרואה במסגרות שלטון אנושיות קטנוּת ואפסוּת, וחותרים למפגש עם המלך השרוי בתוך מסכותיו. החיפוש אחר המלך הפנימי והנשגב הפך להיות עיקרו של יום הפורים.
כמובן שבעולם שמחוץ לישיבה ומחוץ להוויה הזו, נשאר הפורים אותו חג של קרנבל לצעירים ומשלוח מנות אינסופי בין שכנים שבעים. מתנות לאביונים היו מסכה שחיפתה על הריק שאפף את החג הזה.
התחנה הבאה אחרי פורים של הישיבה היתה בקיבוץ. שם, בשנים שלפני ההפרטה, היה לפורים מקום של כבוד . "הנשף" של פורים היה אחד משיאי האירועים של הקיבוץ. כל מי שלב פועם לו היה מתייצב לנשף במיטב התחפושות. אות הפתיחה לנשף היה בריקוד "רונדו" משותף שבו חוללו יחדיו זקנים וצעירים, משפחות-משפחות שמחות ועולזות. איש בל ייעדר. כל שכונה הכינה הצגה משלה, כולם משתטים ללא בושה, משחקים וצוחקים ומתפרקים בדיבוק חברים. לא עסקו שם ב"פנימיות" ובקבלת התורה, לא עסקו שם בתיקון האדם ובגילוי סתריו, אלא רק ביום של שחרור מעצורים. עבור חברי הקיבוץ היה זה יום שיא שביטא בעוצמה גדולה את הקשר שבין אדם לאדם, עם היכולת לגעת בדרך ההומור בכל מפגעי החברה.
פעם או פעמיים באתי לנשף אך לאחר מכן חשתי מנוכר לו. בהיותי "עולה חדש" בקיבוץ חשתי ב"גלות". עד מהרה מצאתי את עצמי מתפקד בזמן הנשף בתור ה"בייביסיטר" של השכונה. נהגתי לסיים בכל שנה ביום הפורים את מסכת "מגילה" ולערוך לעצמי מסיבת "סיום מסכת".
המפנה הגדול במערכת היחסים שלי עם החג אירע בלימודים באוניברסיטה. שם התוודעתי לחשיבה ההיסטורית בלימוד מקורות ישראל ושם נחשפתי לתיאוריה מבוססת שטענה כי אירועי מגילת אסתר התרחשו לאחר הצהרת כורש. אז נסדק החג באופן חמור. משמעות הדבר עבורי היתה שהיהודים של שושן הבירה בחרו מרצונם החופשי להישאר בגולה ומאסו בארץ חמדה. במקום להיענות לקול הקורא של כורש מלך פרס: "מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל", נותרו היהודים אחוזים בבתיהם וברכושם ומסרבים לשמוע את קול הדוד הדופק. האנלוגיה בין ימי הפרסים לימינו היתה מתבקשת.
המחשבה על תגובת היהודים להצהרת בלפור ולבשורת הציונות, ומיד לאחריה חורבן יהדות אירופה לא הרפתה. הרי יהודי פרס גם הם עמדו על סִפה של שואה, אלא שנס התרחש והם ניצלו בעזרת שמים ובזכות נחישותם של אסתר ומרדכי.
אלא שלא בכל יום מתרחש נס, והנה ליהודי גרמניה ופולין של המאה העשרים לא אירע הנס. בשלב זה הפך החג להיות עבורי למטרד. איך אנו, יושבי ארץ ישראל, המאמינים בשיבת ציון ובאחיזת העם בארצו, חוגגים את החג הגלותי הזה? עם השנים הוחבאה השאלה הזו במעמקי הנפש והאנרגיות של החג תועלו אל מחוזות הילדים. מסיבות פורים, תחפושות, רעשנים, זמירות וריקודים - הרבה רעש שכמו נועד לבלבל את המחשבה ולמנוע את השקט הדרוש לבירור פנימי של מהות החג ומקומו בתולדות ישראל.
במשך השנים שמעתי מאות דרשות ופלפולים על כל פסוק מהמגילה, אולם אף אחד מהם לא הניח את דעתי. כעת, עם תחילת שלב חדש בחיי, שבו ילדי מתחילים לבנות את ביתם שלהם, אני מבקש להעניק להם את הקריאה הדרשנית שלי למגילת אסתר, קריאה המבוססת על שילוב של היסטוריה, מדרשי חכמים, קטעי פרשנות של המגילה והשלמת פערים בעזרת הדמיון.
מתוך ההקדמה לספרו החדש של הרב בני לאו, "אסתר, קריאה במגילה" בהוצאת ידיעות ספרים